וגם המקרבים אליו והוכיחם -

על הנהגתם הרעה, ולא שבו מעונותיהם -

שכאמור שמצוה לשנאתם -

אין זה אומר עדיין, שלגביהם שוב אין קיימת מצות ''ואהבת לרעך כמוך'', אלא, מצוה לאהבם גם כן. -

ברם, כיצד אפשרי שיהיו שני הדברים יחד, לשנוא אותם, ויחד עם כך לאהוב אותם, - מסביר ה"תניא" להלן שמאחר שהשנאה והאהבה נובעות משתי סיבות נפרדות: השנאה - מהרע שבהם, והאהבה - מהטוב המוסתר שבהם - אין הן סותרות אחת לשניה - ושתיהן הן אמת: -

האהבה היא אמיתית, והשנאה - אמיתית: שנאה -

להם, מצד הרע שבהם, -

המביא אותם לחטוא, ואהבה -

להם, מצד בחינת הטוב -

שכאמור לעיל - בפרק יח, ויט - ישנו גם ברשע גמור, אלא שהוא הגנוז שבהם, -

גנוז ומוסתר בהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. -

ומאחר שהן באות משתי סיבות נפרדות, יכולים שני רגשות מנוגדים אלה, שנאה ואהבה, לבוא אצלו לידי ביטוי אל אותו אדם. וגם, -

עליו, לעורר רחמים בלבו עליה, -

על הנפש האלקית שבהם, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, -

ועל כך הוא אומר להלן: כנודע ממה שכתוב: ל"יעקב אשר פדה את אברהם" -

במובן רוחני, הכוונה היא, בשעת שמדתו של אברהם, מדת החסד והאהבה, היא אצלו בהעלם, ויש צורך לפדות אותה ולגלותה, לגלות בתוכו את האהבה, הרי מי הוא זה שפודה ומגלה אותה? - ''יעקב'' - מדת הרחמים, כאמור שרחמנות מבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה. לכאורה, על איזו שנאה מדובר כאן? - שהרחמנות מבטלת אותה? - אם על השנאה ל''רע'' שמצוה לשנאותו, הרי שאין לבטל אותה, כי הרי מצוה לשנאותו? מפרש הרבי - שהכוונה היא, שהרחמנות מבטלת את השנאה לכללות האדם, לאותו אדם בכלל. כלומר: מאחר שהוא אומר, שצריכה להיות שנאה ל"רע" שבתוכו, ואהבה ל"טוב" שבו, ועל שתיהן להיות אמיתיות, אפשר, הרי, אולי לחשוב ששתיהן צריכות להיות באופן שווה, והרגש והיחס לאדם בכלל (שהוא זה שהרע והטוב נמצאים בו, כמו שאומר ב''תניא'': הרע שבהם או הטוב שבהם) יכולים עוד להיות מושפעים מכך. לכן הוא אומר, שמאחר שהוא יעורר בתוכו רחמנות על אותו אדם, הנובעת מהתבוננותו ב''טוב'' וב''רע'' של אותו אדם, היא תשפיע עליו שרגשו והתיחסותו לאותו אדם באופן כללי, יהיו מתוך רגש ויחס של אהבה, וכשתתעורר בעיה של עשיית טובה לאותו אדם, וטובה הרי עושים לאדם כולו, - יעשה לו את הטובה, כי ה''שנאה'' מוגבלת אך ורק ל''רע'' שבו, אבל הרגש והיחס לאותו אדם בכלל - יהיו מתוך אהבה. ובלשון כ''ק רבינו: "כנראה שמוסיף עוד בזה - שאף ששניהן אמת אל יאמר שההרגש והיחס שלו לחברו בשניהן - שקול יהי' ושוה כו'. כי כיוון שצריך לעורר רחמים כו' (וזהו ע''י התבוננות בב''א בהטו''ר שבחברו) אזי זה מבטל השנאה ומעורר האהבה לחברו (הנק' לעיל (הרע) שבהם, (הטוב) שבהם. ורפי''ג: זו''ז (טו''ר) שופטן - שופט אותן) - בכללות. ומובן שזה ישפיע על יחסו גם כשיתבונן רק בהרע שבחברו. נוסף על העיקר - שההרגש לחברו, אפילו כשהוכיחו וכו' - הנה לכללותו - ה''ז אהבה. ונוגע לעשיית טובה לו (שזהו עושה - לכללותו) וכיו''ב, שאז - אהבה ותוצאותי' כו' וק''ל''. על כל פנים, אמר כאן רבנו הזקן, שאף מי שמצוה לשנאותו - מצוה גם לאהוב אותו, לכאורה: הרי דוד המלך אמר ''תכלית שנאה שנאתים?'' - [ולא אמר דוד המלך עליו השלום: "תכלית שנאה שנאתים וגו'", -

בלי שום רגש של אהבה אליהם, אלא על המינים והאפיקורסים, שאין להם חלק באלהי ישראל, -

עליהם אמר דוד שהוא שונא אותם תכלית שנאה, שכן, לגביהם לא קיימת המצוה לאהוב אותם מחמת ה''טוב'' שבהם, מאחר ש''אין להם חלק באלקי ישראל'', כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים, בגמרא ריש פרק טז דשבת]: -

עליהם אמר דוד המלך - תכלית שנאה שנאתים. ואילו כלפי אלה שאינם מינים ואפיקרוסים - לא שייך לומר עליהם ''תכלית שנאה שנאתים'', שכן, גם מי שמצוה לשנוא אותו - הרי גם מצוה לאהוב אותו מבחינת ה''טוב'' שבו.