ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא - מצוה לשנאתו, וגם לומר לרבו שישנאהו -

הרי, כשמישהו חוטא, לא זו בלבד שאין לאהוב אותו, אלא להיפך: מצוה לשנוא אותו; ולפי מה שלמדנו לעיל, הרי שמצות "ואהבת לרעך כמוך" היא לכל אחד מישראל? - התשובה לשאלה זו, היא: הינו -

מה שנאמר בגמרא שמצוה לשנאותו, הרי זה בחברו בתורה ומצות, -

שהזולת הוא "חברו" במובן זה שכמוהו גם הוא שומר תורה ומצוות, אלא שב"פרט" מסויים הוא נכשל ועובר עבירה - וכ"ק רבינו מסביר בהערה: "ובמילא אפילו שגגת תלמוד עולה זדון", כלומר: דוקא כשהחוטא הוא "חברו", שומר תורה ומצוות, מצוה לשנוא אותו בגלל חטאו, כי, בהיותו בן תורה (ומצוות), נחשב לו גם חטא כזה, שהוא נכשל בו מחמת "שגגת תלמוד" - כ"זדון". עבירה זו נחשבת בחומרה כזו - בחברו בתורה ומצוות בלבד, - "ו'עולה זדון' אינו מספיק כ"א דוקא וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך" ( לשון כ"ק רבינו), כלומר: גם ב"חבירו", למרות שחטאו בשוגג "עולה זדון" - נחשב לזדון, אין זה מספיק כדי לשנוא אותו, אלא מן ההכרח שיהיה כאן תנאי נוסף: וכבר קים בו מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" -

וחכמינו ז''ל אומרים על ''עמיתך'': עם שאתך -

שווה אליך, בתורה ומצות -

ולמרות שהוא כבר הוכיח אותו על חטאו, ואף-על-פי-כן לא שב מחטאו, -

''וה''ז זדון בפירוש'' ( לשון כ''ק רבינו), כמו שכתוב בספר חרדים. -

אותו מצוה לשנאותו.