פרק לד. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שלעתים מסויימות, על האדם לזכך את נפשו ולהאיר אותה בשמחת הלב, על-ידי התבוננותו בענין יחוד ה' האמיתי, איך שהקב''ה יחיד ומיוחד, וכל הבריאה בטלה במציאות לגביו, כאילו אינה קיימת כלל.

והנה, מודעת זאת -

ידוע הדבר, ש"האבות הן הן המרכבה", -

כאמור, רומז המושג ''מרכבה'', לדבר שבטל לגמרי למישהו, ואין לו שום רצון אחר, מאשר רצונו של מי שהוא בטל אליו, כמו ''מרכבה'' שנתונה לגמרי לרצון הנוהג בה. שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפלו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בבטול הנזכר לעיל ליחודו יתברך. -

האבות עמדו תמיד בביטול במציאות להקב''ה, בהרגשתם התמידית את ייחודו האמיתי; ואחריהם -

היו אלה, כל הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו, -

התבטלותו במציאות של כל נביא, היה בהתאם לרום מדריגת נשמתו ולגודל השגתו, ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה, -

על כל מדריגות הנביאים, שאמרו עליו: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, -

משה רבנו היה בטל במציאות להקב''ה בצורה כזו, שדיבורו היה דיבור של השכינה. וכהתבטלות גרונו של האדם לדיבורו, כך היה ביטול גרונו של משה לשכינה, ומעין זה -

במשהו מהתבטלות האבות והנביאים, זכו -

כל, ישראל במעמד הר סיני, -

באותו מעמד, עמדו כולם בהתבטלות במציאות להקב''ה, בדמיון כלשהו להתבטלות במציאות של האבות והנביאים. רק שלא יכלו לסבול, -

ביטול רב כזה, כמאמר רז"ל שעל כל דיבור -

של עשרת הדיברות, פרחה נשמתן כו', -

אלא שהקב''ה החזיר להם את הנשמות ב''טל'' של תחיית המתים, שהוא -

''פרחה נשמתן'', ענין ביטול במציאות הנזכר לעיל. -

המוסבר לעיל. לכן -

מפני שלא יכלו ''לסבול'' את גילוי האור האין-סופי, עד שהשפיע עליהם ה''ביטול במציאות'', שהנשמה לא תוכל להישאר בגוף, מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו -

במשכן, - קדשי הקדשים - להשראת שכינתו, -

שבקדשי הקדשים של המשכן, תשרה השכינה, שהוא -

השראת השכינה היא: גילוי יחודו יתברך, -

של הקב''ה, כמו שיתבאר לקמן. -

שבמה התבטאה השראת השכינה במשכן ובמקדש - והרי מלא כל הארץ כבודו? - בהתגלות יחוד ה' בהם, כלומר: ענין זה שהקב''ה אין עוד מלבדו, האיר שם בהתגלות, ולא בצורה מוסתרת כפי שהדבר הוא בעולם. הרי, שהתגלות ''יחוד ה' האמיתי'' לבני ישראל, היתה על-ידי המשכן והמקדש.