פרק ל. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שבשעה שה"בינוני" סובל מטמטום הלב, ואף שבמוחו הוא מהרהר בגדולתו של הקב"ה, אין זה משפיע על לבו, למשול בחומריותו וגסותו - הרי העצה לכך היא: להתעמק בדברים המביאים ל"לב נשבר", שעל ידי כך ישבור את חומריות הקליפה של נפשו הבהמית, ויורידה מגבהותה שהיא רוצה להגביה את עצמה כנגד אור הקדושה של נפשו האלקית. רבנו הזקן גם הסביר בפרק האמור - באילו ענינים עליו להתעמק, כדי להגיע ל"לב נשבר".

עוד זאת ישים אל לבו, לקיים מאמר רז"ל: "והוי שפל רוח בפני כל האדם", "והוי" -

לשון המשנה ''והוי'' מורה שהכוונה היא שיהיה באמת לאמיתו, -

שכן, לכאורה הדברים טעונים הסבר: חכמינו ז"ל אומרים כאן, שעליו להיות "שפל רוח" - ושפלות איננה עניוות. עניוות משמעה: שהוא יודע מעלת ומדריגת עצמו, אלא שהוא סובר, שהוא קבל אותן במתנה, שמלמעלה נתנו לו כוחות והזדמנויות מיוחדות, שיוכל להגיע לאותה מדריגה; ואילו ניתנו כוחות אלה למישהו אחר - היה הלז מנצל אותם הרבה טוב ממנו. מאידך, שפלות משמעה: שמחזיק את עצמו נחות ממש מהשני, ומוצא בתוך עצמו, שהוא גרוע מהלז - כיצד, איפוא, אפשר לומר למי שלומד תורה ומקיים מצוות, שיחזיק את עצמו בדרגה נחותה מכל אדם, גם מ"קל שבקלים", שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוות?! לכן, יש מפרשים, שאין הכוונה שאכן יראה את עצמו נחות מהשני, אלא שיתנהג בהנהגה של שפלות, בפני כל אדם. ברם, לשון חכמינו ז''ל ''והוי'', כלומר שתהיה, ולא ''התנהג'' - מורה, שאכן יחזיק את עצמו באמת למטה במדריגה, ובפני מי? - "בפני כל האדם" - ממש, אפילו בפני קל שבקלים. -

כיצד, באמת, אפשר לו למי שלומד תורה ומקיים מצוות, להחזיק את עצמו פחות מה''קל שבקלים''? - מוכיח רבנו הזקן שגם מי שמקיים כל המצוות, ואינו עובר על שום עבירה, אפשר שיהיו בו דברים שבגללם עליו להחזיק את עצמו נחות במדריגה: ישנם דברים שלגבם נדרש ממנו ללחום כנגד היצר הרע. ואף שהמלחמה שנדרשת ממנו, פחותה בחומרתה מהמלחמה הנדרשת מה''קל שבקלים'' ללחום כנגד היצר הרע שלו - בכל זאת אין הוא יכול לעמוד נגד יצרו הרע; וכשאין הוא יכול לעמוד במלחמתו הוא, הרי זה - כפי שיסביר להלן - גרוע בהרבה ממה שה''קל שבקלים'' אינו יכול לעמוד במלחמה שלו. על-ידי חשבון זה יהיה בידו באמת, להחזיק את עצמו למטה גם מה''קל שבקלים''. והיינו על פי מאמר רז"ל: "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", -

אל תשפוט ואל תפסוק עד שלא תעמיד את עצמך במקום ובמצב שחבירך נמצא בהם. ''מקום'' יש בו שני פירושים: המקום והסביבה הגשמית, והמקום הרוחני - מצבו הרוחני של האדם ואיזה יצר הרע נמצא בו: לאחד יש יצר הרע חזק ומחומם, ולשני - יצר הרע לא כל כך חזק שאינו בוער כל כך אחרי תאוות. וכך אומר רבנו הזקן להלן: כי מקומו -

הגשמי וסביבתו, גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, ולהיות -

באותה שעה שאינו מסתובב בשוק, מיושבי קרנות, ועיניו רואות כל התאוות, והעין רואה והלב חומד, -

כלומר, מקומו הגשמי יש בו משום סיבה לחטוא. וגם מקומו הרוחני, מצב יצרו הרע, הוא - ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה, -

כתנור בוער של אופה, אצלו בוער התנור בצורה חזקה יותר ולעתים קרובות יותר מאשר אצל בעל-הבית סתם, כמו שכתוב בהושע 3: "הוא בוער כאש להבה וגו'", -

הרי שגם מקומו הרוחני, מצבו של יצרו הרע, הוא כזה שגורם ומביא לחטא. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט, ורב היום יושב בביתו. -

שאינו מיושבי קרנות, וממילא אינו רואה את התאוות לנגד עיניו, ואין לו אותם נסיונות שיש למי שמתהלך כל היום בשוק; וגם אם הולך כל היום בשוק -

בעל עסק שמזדמן לו להיות כל היום ברחוב, ומבחינת מקומו הגשמי הוא דומה ל''קל שבקלים'', יכול להיות -

שבמקומו הרוחני, במצב יצרו הרע, אינו דומה לו, שאינו מחומם כל כך בטבעו, -

וגם כשעליו להיות כל היום ברחוב, אין לו אותם נסיונות שיש לאלה שיצרם הרע בוער בקרבם. כי אין היצר שוה בכל נפש, יש שיצרו כו', -

יש שיצרו הרע בוער, ויש שאינו כך, כמו שנתבאר במקום אחר. -

וכפי הידוע, פירושו של הבעל שם טוב, על המשנה ''איזהו גבור? - הכובש את יצרו''. שהוא גובר על יצרו הרע באותם דברים שהוא לוחם במדה החזקה ביותר. כי, ביחס לדברים אחרים, יתכן שאין לו לגביהם יצר הרע כלל, ואין משום גבורה באי-היענותו לעצמו באותם דברים. כאן מעיר הרבי: שבמה שיאמר להלן, בא רבנו הזקן לתרץ קושיא: ''ולכאורה אם הנ''ל נכון - למה נק' קל שבקלים?" - אם אכן נכונים הדברים, שהאדם נכשל בגלל המקום שהוא נמצא בו והנסיבות בגשמיות וברוחניות, המעמידות בפניו נסיונות קשים - מדוע, איפוא, קוראים לו ''קל שבקלים''? ורבנו הזקן מפרש את הדברים להלן, שאף שהמלחמה כבדה יותר למי שגם מבחינת מקומו הגשמי והרוחני הוא עלול לחטוא - בכל זאת, אין לו שום התנצלות על שאינו גובר על יצרו הרע. שכן, הפחד מהקב''ה היה צריך למנוע ממנו לחטוא, למרות הנסיונות שעליו לעמוד בהם. וכך אומר רבנו הזקן:

והנה, באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו, ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום -

גם הוא, אין לו שום התנצלות על חטאיו, ומיקרי -

ונקרא, "רשע גמור" על אשר אין פחד אלהים לנגד עיניו, -

שכן, מבלי הבט על מקומו וסביבתו ועל יצרו הרע הבוער - היה הפחד מהקב''ה עוזר לו לעמוד בפני כל הקשיים; כי היה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו, מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל כי המוח שליט על הלב בתולדתו. -

האדם נולד בטבע, שיש בכוח המוח לשלוט ולמשול בתאוות הלב. אילו היה לאדם הפחד הראוי מפני ה' - הרי למרות הנסיבות הגורמות לחטא - היה יכול להימנע מעשיית עבירות.

והנה, באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה, לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה', -

ויש בכך קשיים חמורים, וכמו נסיון ממש. והלכך, -

ולכן, צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה', לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה, -

כשנדרשת ממנו מלחמה כזו, ועליו לעמוד בפני נסיון כזה, שמלחמה כזו יכולה להיות נדרשת מכל אחד (גם מיושב אוהל ובעל יצר הרע ''צונן'') ולעתים קרובות, בבחינת "ועשה טוב". -

במצוות ובענינים הקשורים בעשיית טוב, כגון, בעבודת התפלה בכוונה, -

שהיא יום יומית, שצורת תפילתו תהיה, לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש -

בכל כוח כוונתו, עד מיצוי הנפש, -

שכל כוחות נפשו יהיו נתונים בעבודת התפילה, ועל סוג תפילה כזה, נדרש מאבק קשה עם היצר הרע, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים -

ומפריעים, הכוונה -

ועליו להיאבק במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפלה שחרית וערבית מדי יום ביום, -

שזוהי המלחמה שלפני התפילה - להכין את הגוף ואת הנפש הבהמית שלא יפריעו לתפילה בכוונה. וגם בשעת התפלה, לייגע עצמו ביגיעת נפש -

שלא יהיה קשה לו לאמץ את מחשבתו להתעמק ולהרהר בגדולת ה', כל הזמן הדרוש, ויגיעת בשר, -

להסיר את המניעות הנובעות מן הגוף, כמו שיתבאר לקמן באריכות. -

כיצד צריכות להיות יגיעת הנפש ויגיעת הבשר. יתבונן נא, איפוא, אם אכן הוא מנהל מלחמה כזו בעבודת התפילה,