אלא שגלות הזה לבחינת חכמה, אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה, -

בחיות אלקית. התפשטות זו בלבד של "חכמה", אפשר שתהיה בגלות, ולא יתאפשר לה להתפשט בכל הנפש, וממנה בכל הגוף, להחיותם בחיות של קדושה ולשמור עליהם מלעבור עבירה. אבל, שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלקית - הוא במוחין, ואינה -

ה''עיקר'' שבחכמה, אינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש, -

שלא יוכל להיות לה שום השפעה, רק, שהיא -

בחינת חכמה זו, בבחינת שינה ברשעים, -

אדם ישן קיימים בו כל הכוחות, כמו לאדם ער, אלא שבשעת השינה הכוחות רדומים ומוסתרים, ואינה פועלת פעולתה בהם -

שפעולתה צריכה הרי להיות, שהנפש כולה תהיה בטלה להקב''ה, כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. -

כל זמן שה''דעת'' וה''בינה'', שהן הכוחות הגלויים ולמטה מ''חכמה'', שקועות בתאוות - בחינת ה''חכמה'' היא כנרדמת ונתונה בשינה. אך, כשבאים -

הרשעים, לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש -

עד לבחינת חכמה שבה -

שורש האמונה הוא, כאמור, ב''חכמה'', אזי היא -

ה''חכמה'', ניעורה משנתה, -

כלומר, היא מתגלה, ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה, -

השפעתה של ה''חכמה'' מתבטאת בכך, שאותו אדם מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', וכמו שכתוב: "ויקץ כישן ה'", -

הרומז על בחינת ה''חכמה'' שבנפש ואור אין סוף המלובש בה, שהיתה קודם כרדומה, ולא פעלה פעולתה. אך, כשבא האדם לידי נסיון של קידוש ה' - היא מתעוררת ופועלת פעולתה - לעמוד בנסיון באמונת ה', בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, -

מדוע עליו למסור את נפשו, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, -

כלומר, בעמדו עתה נכון למסור את נפשו על קידוש ה', לא רק שהוא מרסן את תאוותיו הפנימיות ומושל עליהן, אלא הן נעשות מאוסות בעיניו, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, -

גם כוחותיו הפנימיים, כ''שכל'' ו''מדות'', הנקראים ''חלק'', וגם הכוחות העליוניים יותר, ''רצון'' ו''תענוג'', הנקראים ''גורל'' - יהיו נתונים כולם להקב''ה - למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, -

שהרי, מדובר כאן ביחס ל''פושע ישראל'', שגם הוא מוסר נפשו על קידוש ה', והקליפות היו בו תמיד על העליונה, כמאמר רבותינו ז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, -

ברשות החלל השמאלי שבלבם, מקומה של הנפש הבהמית והיצר-הרע שמצד הקליפה; מכל מקום, כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קדש, היא בחינת חכמה שבנפש האלקית,

- כפי שנזכר לעיל, נקראת ''חכמה'' בשם ''קדש'', שבה -

ב''חכמה'', מלובש אור אין סוף ברוך הוא -

אז, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב: "כל הגוים -

כולל קליפות, כאין נגדו וגו'", וכתיב: "כי הנה אויביך ה', -

כולל גם קליפות שהן ''אויבי ה'", כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו וגו'", וכתיב: "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'", -

הרשעים והקליפות יימסו מפני השי''ת, וכתיב: "הרים -

הקליפות שהן בעיני עצמן כהרים, כדונג נמסו". -

הרי, שכלפי אור אין סוף ברוך הוא המלובש בבחינת "חכמה" שבנפש יהודי - בטלות ונעלמות כל הקליפות, וזאת - כשיהודי עומד לפני נסיון של קידוש ה' - מתעוררת ומתגלה בתוכו בחינת חכמה זו. לכן, למרות שלפני כן היתה לקליפות השליטה המלאה עליו, יש בו עתה הכוח להתגבר עליהן. זאת אומרת: יהודי יש בו תמיד הכוח (הנובע מ"חכמה" - אהבה מסותרת) לשלוט על התאוות, צריכים רק לעורר כוח זה. להלן, יסביר רבנו הזקן, איך כלולה באהבה זו גם יראה. שכן, כאמור, כדי לקיים תורה ומצוות נדרשת גם יראה; ומאחר שאנו אומרים, שלשמירת התורה והמצוות מספיקה האהבה המסותרת בלבד - הרי שהיא כוללת בתוכה גם יראה: והנה, אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כחו כל כך, לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, -

ה''לבושים'' שלהם שייכים לאור אין סוף ברוך הוא, שהם: מחשבה, דבור ומעשה, של אמונת ה' אחד; -

שלא יהיה בכוחן של הקליפות ''לנגוע'' לא רק באמונה עצמה, כי אם גם לא במחשבה, דיבור ומעשה, שעליהם להיות מושלטים מהאמונה ומאחדות ה'. דהיינו -

אור אין סוף המלובש בנפש היהודי, נותן לו הכוח, לעמוד בנסיון למסור נפשו, אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון -

כשכופים עליו: להשתחות לעבודה זרה, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו, -

ואין זה ''נוגע'' באמונה עצמה, שכן - בלבו הוא הרי מאמין בהקב''ה, יש בכך רק משום מעשה שבניגוד לאמונה - ואף על כך הוא מוסר את נפשו; וכן -

זה נותן לו הכוח למסור את נפשו, שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה', אף שאין פיו ולבו שוין, רק לבו שלם באמונת ה'. -

אף-על-פי-כן ימסור את נפשו, שלא לעשות אותו מעשה ושלא לדבר אותו דיבור. ברם, אין זו ההתבטאות של האהבה המסותרת עצמה. האהבה הטבעית והמשיכה להקב"ה, אינן נפגעות כאן ישירות, שכן, גם בשעת המעשה או הדיבור נשארת האמונה בתומתה, אלא, זו היא ההתבטאות של ה"יראה" הכלולה ב"אהבה" - הוא ירא מלהיות חס ושלום נפרד מהקב"ה -, יראה זו מונעת אותו מלעשות אותו מעשה או מלדבר אותו דיבור. וכל זה - מחמת שנתגלתה בו, בגלל הנסיון של קידוש ה', ה"חכמה" שבנפש. וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו, -

יראה הכלולה באהבה, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא, שמפני אהבה זו ורצון זה -

להידבק בהקב''ה, היא -

הנפש האלקית, יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד, אפילו בלבושי' החיצונים, שהם דבור או מעשה, -

הקשורים בעבודה זרה, בלי אמונה בלב כלל: -

בעבודה זרה זו. גם מכך יראה נשמתו של יהודי, ויראה זו, היא הכלולה באהבה המסותרת. הרי, שבאהבה מסותרת - הכוללת בתוכה גם יראה - יכול יהודי לקיים תורה ומצוות, כפי שיפורט להלן, על-ידי שעושה חשבון: מאחר שהיה גם מוסר את נפשו, ובלבד שלא להיות נפרד מהקב"ה, עליו בודאי להימנע מלעבור עבירה, כי על-ידי עבירה נפרדים חס ושלום מהקב"ה. עליו לקיים מצוות, כי על-ידן מתאחדים עם הקב"ה, וזה הרי רצונו האמיתי - להיות דבוק בהקב"ה. בהקשר למה שלמדנו בפרק זה ב"תניא", שגם פושע ישראל מוסר את נפשו כשרוצים לכפות עליו לכפור בהקב"ה, מן הראוי להביא סיפור שאירע בזמנו של הבעל-שם-טוב, המובא בספר "תולדות יעקב יוסף": בגלל סיבות שונות, גדל וחונך ילד יהודי אצל גוי "פריץ", ולא ידע שום דבר מיהדות. כשבגר קצת אותו ילד, החליט ה"פריץ" להמיר את דתו באופן רשמי, והכין לכבוד אותו מאורע סעודה גדולה. בהיותו בטוח שהילד לא יתנגד לכך, הודיע לו ה"פריץ" שביום מסויים ימירו את דתו. הילד החל לשאול למשמעות הדבר. וה"פריץ" ענה לו: כלום, עד עתה קוראים לך פייוויש - וכשימירו את דתך יקראו לך "איוואן". שאל הילד: מדוע - אני נקרא "פייוויש"? נאלץ ה"פריץ" לספר לו, שהוא ילד יהודי. מששמע הילד שהוא ילד יהודי לא רצה להסכים שימירו את דתו, בטענו: אני נקרא "פייוויש" - אשאר "פייוויש"! ולא הועילו היסורים הרבים שייסר אותו ה"פריץ" על כך. פייוויש מסר את נפשו על קידוש ה'. התבטאה על כך אשה יהודיה: ריבונו של עולם, אנחנו, אכן, לא טעינו בך, אך, גם אתה לא טעית בנו. פייוויש, פושע ישראל, מסר את נפשו על קידוש ה'.