פרק כז.בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן ש"עצבות" יש בה משום הפרעה לעבודת ה', ושאין ביכלתו של האדם לנצח את היצר-הרע בהיותו שקוע בעצבות. בהתאם לזה באות בפרק האמור עצות כיצד להיפטר מהעצבות הנובעת מקשיים גשמיים, גם ביחס לעצבות הנובעת ממצבו הרוחני שאינו כמו שצריך להיות - כמו הדאגה מעוונות - הרי אם העצבות שורה עליו בשעה שהוא עובד את ה', כשהוא לומד או מתפלל, עליו בודאי להשתדל להיפטר ממנה, שהרי היא מפריעה לעבודת ה' הצריכה להיות בשמחה - וגם אם העצבות שורה עליו שלא בשעת העבודה, אלא כשהוא עסוק בענינים גשמיים - עליו להתבונן, שאין זה הזמן המתאים לעצבות, שכן, לכך נדרשת שעה קבועה ומתאימה.

בפרק זה, שאנו מתחילים ללמוד, באה שורה של עצות לעצבות הנובעת מסיבות אחרות:

ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, -

ומאחר שלא מדובר כאן בעצבות שמחמת עבירות ממש - שעל כך נדרשת, כאמור לעיל, שעה מיוחדת ומתאימה לעורר בתוכו מרירות אמיתית - כי אם שבאותה שעה נופלים במחשבתו רעיונות רעים, הרי העצה לכך היא אחרת: הנה אם נופלות לו -

אותן מחשבות רעות, שלא בשעת העבודה, -

לא בשעה שהוא לומד או מתפלל, אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא -

וכדומה, הרי אדרבה -

לא זו בלבד שאין הוא צריך להיות עצוב, אלא להיפך: יש לו לשמוח בחלקו, -

במצבו הרוחני, וכל כך למה? - שאף שנופלות לו במחשבתו -

המחשבות הרעות, הוא מסיח דעתו מהן, -

שכן, אם אין הוא מסיח דעתו מהמחשבות הרעות, אלא ממשיך להגות בהן, זה נכלל אז בסוג של "דאגת עוונות" - כי, גם המחשבה בהרהורים רעים ברצון היא עבירה - ועל דאגת עוונות, כבר למדנו בפרק הקודם. כאן מדובר על מי שמסיח דעתו מהמחשבות הרעות, ועצבותו נובעת מעצם העובדה שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה - ובמקרה כזה, עליו להיות שמח על שהוא מצליח לשלוט בהרהורים אלה - לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", -

הרי, דוקא על-ידי כך שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה, והוא דוחה אותם - הוא מקיים את ה"לא-תעשה" שבפסוק האמור. שכן, מדריגה כזו, שלא יעלו במחשבתו מלכתחילה הרהורים רעים, שייכת בצדיקים בלבד, שאין "רע" בנפשם שממנו ינבעו ההרהורים הרעים - והפסוק האמור הרי אינו דן בצדיקים. הפסוק מדבר במי שעולים במחשבתו הרהורים כאלה - אלא שהתורה מצווה עליו, לדחות מעליו מיד את ההרהורים; ועל-ידי שהוא מבצע צו זה - הוא מקיים את ה"לאו" האמור. ובלשון ה"תניא": ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" חס ושלום, -

כמו שנאמר: "אשר אתם זונים אחריהם'', אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר -

גם אם ההרהורים הם באופן של היתר, כו', -

וגם אם הם באופנים של איסור, וכשמסיח דעתו -

מאותם ההרהורים, מקיים לאו זה, -

של ''ולא תתורו''. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה", ועל כן צריך -

עליו, לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. -

כך, שלא זו בלבד שאין דבר זה צריך לעורר בו עצבות - כי אם להיפך: זה צריך לעורר בו שמחה.