ומה שפיקוח נפש -

להציל נפש, דוחה שאר עבירות, -

שמן התורה (אבל לא עבודה זרה), וגם יעבור -

על העבירה, ואל יהרג -

אם כופים עליו לחטוא, באיום של הריגתו, עליו לחטוא ולהישאר בחיים - מלבד בשלש עבירות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), שבהן הדין הוא "יהרג - ואל יעבור", למשל: בעבודה זרה - אם כופים עליו לעבוד עבודה זרה באיום של הריגתו. עליו למסור את נפשו ולא לעבוד עבודה זרה. שכן, פיקוח נפש אינו דוחה איסור של עבודה זרה. הרי, שעל פי תורה קיים הבדל בין שאר העבירות לבין עבודה זרה, ואילו לעיל למדנו שההבדל שעושה האשה המנאפת, בין איסור ניאוף לבין עבודה זרה, נובע מה"רוח שטות" - שבעבודה זרה אין ה"רוח שטות" מכסה על האהבה המסותרת ובאיסור ניאוף היא מכסה עליה? - על כך בא עתה ההסבר, שאין זה מתייחס לקלות וחומרת העבירות, ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות היינו כפירוש חז"ל: -

(ביחס לפיקוח נפש בשבת): "אמרה תורה, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", -

כשאדם חולה, ולשם רפואתו צריכים לעשות מלאכה האסורה בשבת - אומרת התורה על כך, שיחללו - לשם החולה - שבת אחת, כדי שישמור לאחר מכן הרבה שבתות. שמכל זה יוצא, שהשבתות הרבות שאחר כך, דוחות שבת אחת זו שמחללים אותה - וזו הסיבה לפיקוח נפש שדוחה שבת, ולא משום קלות העבירות -

של שבת, וחומרן -

כמו עבודה זרה, שנאמר כאילו חילול שבת קל מאשר עבודה זרה, [תדע, -

שאין הדבר תלוי בקלותן או בחומרתן של העבירות, שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד, -

שהדין הוא, מי שהנו ''מומר'' לחלל את השבת (הוא מתמיד בחילול שבת) - שחיטתו אסורה באותה מדה, כאילו היה ''מומר'' לעבוד עבודה זרה, ביורה דעה סימן ב, מה שאין כן במומר לגילוי עריות, -

שדינו אינו כמו ''מומר'' לעבודה זרה, הרי, שבכך חמור חילול שבת מגילוי עריות, ואפילו הכי -

ובכל זאת, פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות; -

הרי שאי אפשר לומר, שמה שפיקוח נפש אינה דוחה גילוי עריות. הוא מחמת שגילוי עריות חמור יותר, שכן, אנו רואים הרי שביחס לשחיטה, חמורה שבת מ"מומר לדבר אחד". הרי שמן ההכרח לומר שאין דברים אלה תלויים בחומרתן וקלותן של העבירות. אלא דגזירת הכתוב הוא]. -

שביחס לשאר עבירות - פיקוח נפש דוחה אותן, ואילו בשלש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים - אין פיקוח נפש דוחה אותן. אך ביחס לחומרתן של העבירות, הגורמות, שבעל העבירה יהיה נפרד מהקב"ה בשעה שהוא עושה את העבירה, אין, כאמור, שום הבדל, מאחר, שעל-ידי כל עבירה, הוא מתרחק תכלית ריחוק מהקב"ה. ומשום כך, לולי ה"רוח שטות" המכסה על האהבה המסותרת, לא היה יהודי עובר עבירה. ברם, להלן יוסבר, שאם אכן קיים הבדל בין עבירה אחת לשניה, במדת פירודו של בעל העבירה מהקב"ה; - זה מתבטא אחרי עשיית העבירה, אז קיים הבדל בין העבירות שעונשן כרת ומיתה בידי שמים לבין העבירות שאין עליהן עונש זה; אלא שלאחר מעשה החטא, אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים, שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתה משרשה באלהים חיים, רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה -

איחודה של נשמתו של יהודי, בשורשה באלקות - נפגם, ומאחר שהקשר שבין הנפש האלקית לשורשה לא נותק כליל, הרי כפי שיוסבר להלן, יש באפשרות הנפש הבהמית והגוף להתעלות מירידתם בקליפה, ולהתקרב שוב לקדושת הנפש האלקית. ואילו עבירות שעונשן כרת ומיתה בידי שמים, לא זו בלבד שהקשר שבין הנפש לשורשה - נפגם, אלא הוא ניתק כליל. כפי שמוסבר במקום אחר, שהקשר שבין יהודי להקב"ה, דומה ל"חבל" - "יעקב חבל נחלתו", כלומר: שש מאות ושלש עשרה המצוות המקשרות נשמתו של יהודי עם שורשה האלקי, הן בדוגמת חבל השזור מתרי"ג נימים. כשנקרעים כמה מהנימים - נחלש החבל, אבל אין הוא נקרע לגמרי. כך למשל, על-ידי עבירה אחת - נקרעת "נימה" אחת ב"חבל" המקשר את הנשמה לשורשה. ואילו בעבירות שיש בהן כרת ומיתה בידי שמים הרי זה כאילו ה"חבל" כולו נקרע. להלן, באה הגהה, בה מסביר רבנו הזקן, שחומרת העונשים על עבירות - היא בהתאם לגודל הפגם שהעבירות פוגמות. שכן, מטרת ותכלית העונשים, היא הרי לנקות ולזכך את הנפש מהכתם, שהנפש ושורשה בעולמות העליונים נכתמו בעשיית העבירה. ממילא מובן, שחומרת וגודל העונש - הם לפי גודל הכתם והפגם: * (ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ובשרשה בעליונים, -

הפגם המתהווה על-ידי עבירה אחת - שונה מהפגם המתהווה מעבירה אחרת, כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה, -

היסורים שאדם סובל בגיהנום או בעולם-הזה, המיועדים לנקות את נפשו, לכל עון וחטא עונש מיוחד -

שמטרתו היא: למרק ולהעביר הלכלוך והפגם, -

שנעשו בנפש ובשורשה. וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמין כולם בשוה): -

אך, על כל פנים, אחרי עשיית העבירה - אם המדובר בחטא שאין עליו איסור כרת ומיתה בידי שמים - אז: הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו, וכן גופו, חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו, -

בהן ירדו בשעת עשיית החטא, ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם -

בנפש הבהמית ובגוף, המאמינה -

הנפש האלקית מאמינה תמיד בה' אחד. וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, -

שכן, הנפש הבהמית, באמצעות הגוף, היא זו שעוברת את העבירה, ואילו הנפש האלקית נשארת נאמנה להקב''ה, גם בשעת עשיית החטא; רק שהיתה -

הנפש האלקית, בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא, המחטיאה -

הנפש הבהמית את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה, ה' ישמרנו. -

הרי בשעה שהנפש הבהמית מחטיאה את הגוף - נמצאת הנפש האלקית בה בגלות; כמו מי שנמצא בגלות, שאינו פועל אז פעולותיו כרצונו, כך גם אין הנפש האלקית פועלת אז פעולתה, שרצונה הוא הרי, להשפיע על הגוף בעבודה של תורה ומצוות ולקשרן עם הקב"ה, כפי שנזכר בפרקים הקודמים, וזאת מפני שהנפש האלקית נמצאת בגלות הנפש הבהמית, הנמצאת בשעת החטא בתהום העמוק ביותר של הקליפה והסטרא אחרא, ואין לך גלות גדול מזה, -

מאשר גלות הנפש האלקית בשעה שהאדם חוטא, "מאגרא רמה כו'", -

הירידה "מגג גבוה ביותר - לבור עמוק ביותר", מהמדריגה הנעלה ביותר בה נמצאת הנשמה - לתהום העמוק ביותר של הסטרא אחרא, וכמו שנתבאר לעיל דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה, והוא יתברך וחכמתו אחד וכו'. -

הרי שהנשמה היא במדריגה נעלה ביותר, ומשם היא יורדת למטה, בשעה שהאדם חוטא, עד לגלות במדריגות הנחותות ביותר של קליפות וסטרא אחרא, והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו -

של המלך, בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה, -

כמו בעניננו, שכאשר יהודי לוקח את הנשמה שמחכמה עילאה "ראשו של מלך" - ומורידה בגלות, בסטרא אחרא, הנקראת "קיא צואה" - הרי ירידה זו היא רק באופן זמני, בשעת עשיית החטא, שכן, אחרי עשיית החטא - יוצאת הנפש האלקית מהגלות והסטרא אחרא - ובכל זאת יש בירידה זמנית זו משום עלבון גדול ביותר, שהקליפות וסטרא אחרא נקראות "קיא צואה", כנודע: -

הרי, שרק אחרי מעשה החטא, קיים הבדל בין עבירה אחת לשניה, ואילו בשעת מעשה החטא - נפרדים מהקב"ה באמצעות כל עבירה. ממילא, מאחר שלכל יהודי יש אהבה מסותרת, שהיא הכוח המניע להתאחד עם הקב"ה ולא להיות נפרד ממנו - יש באפשרותו להימנע מ כל עבירה ולקיים כל המצוות. בפרק זה דובר, שכל יהודי מוכן ומזומן למסור את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה. בהקשר לכך מן הראוי להוסיף מה שמביא הרבי מוהריי"צ נשמתו עדן מליובאוויטש, באחת משיחותיו, שבאחד מביקוריו של ה"צמח צדק" אצל קבוצת "קנטוניסטים" - חיילים יהודים שנחטפו בצעירותם מהוריהם, ובמשך שנים רבות החזיקו אותם בצבא, ונקטו את כל האמצעים לנתק אותם מיהודים ומיהדות. וה"צמח צדק" אמר להם, שעל המרת האמונה חלילה, צריכים למסור את הנפש, וגם אם הקיסר עצמו מצוה לעשות זאת - אסור לשמוע בקולו. כעבור כמה שנים, בא הקיסר הרוסי לבקר את הצבא באימוניו, וראה אחדים מהחיילים מצטיינים במיוחד באימונים. שאל הקיסר לשמותיהם, וכשענו לו, שאחד שמו ברוך, השני יעקב והשלישי משה, התרגז הקיסר רוגז רב וציווה שימירו את דתם רחמנא-ליצלן. ענו לו אותם חיילים, שלפני כמה שנים אמר להם הרבי ה"צמח צדק" שעל ענין כזה צריכים למסור את הנפש. וגם אם הקיסר מצווה לעשות זאת - אסור לשמוע בקולו, וקפצו מיד אל תוך הנהר ומסרו את נפשם על קידוש השם.