עוד ישים אל לבו, -

כדי להגיע ל''לב נשבר'', רוב חלומותיו -

שכן, יותר ממה שאדם יכול ללמוד על מצבו האמיתי מהזמן שהוא ער - הוא יכול ללמוד אותו מחלומותיו בשעת השינה, שהם הבל ורעות רוח, -

וכל כך למה? משום שאין נפשו עולה למעלה, -

בשעת השינה, וכמו שכתוב: "מי יעלה בהר ה', נקי כפים וגו'", -

ואילו, מי שאינו נקי כפים וכו', אין נפשו עולה למעלה בשעת השינה. מי שנפשו עולה למעלה בשעת השינה - חלומותיו נעלים יותר; מגלים לו והוא רואה ענינים שלמעלה, היינו עניני תורה וקדושה. ואילו חלומותיו הוא הם הבל ורעות רוח. ו"אינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה -

ואותם צדדי הרע באים ומתדבקים בו, ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו', -

ומודיעים לו בחלום דברי חולין וכדומה, ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר -

ולפעמים הם צוחקים ממנו ומראים לו דברי שקר, וצערין ליה בחלמיה כו'", -

ומצערים אותו בחלום, וכפי שמסיים שם ב''זוהר'', אפשרי הדבר שגם יטמאו אותו רחמנא ליצלן, אלא שכאן הרי מדובר אודות ''בינוני'', שבו לא שייך דבר זה, כמו שכתוב בזהר ויקרא [דף כה עמוד א ועמוד ב], עיין שם באריכות. -

הרי שמחלומותיו הוא יכול ללמוד על מצבו האמיתי, ועל ידי כך - יבוא ל"לב נשבר" - אף שאין ביכלתו למצוא בעצמו עבירות חמורות - גם לא בעבר. ועליו להגיע ל"לב נשבר", כדי לשבור את רוח ה"סטרא אחרא" שבו, המגביהה עצמה לעומת אור הקדושה של נפשו האלקית, ואינה נותנת לאור הנשמה להאיר בגופו.

והנה, כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים, -

הדנים בענינים הגורמים ''לב נשבר'', להיות לבו נשבר בקרבו, ו"נבזה בעיניו נמאס" ככתוב, בתכלית הימאוס, ולמאס חייו ממש -

שחייו נמאסים עליו בחשבו על מצבו הרוחני, הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר, ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה, שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה. -

של הנפש האלקית. שכן כאמור, ב''בינוני'' האדם שבו, הוא הנפש הבהמית שמן הקליפה; ועל-ידי שלבו נשבר בקרבו, נשברת ה''סטרא אחרא''. ברם, עד כאן דובר על השפלת ה''סטרא אחרא'' באמצעות ''חשבונות'', על-ידי שהוא ישבור את עצמו ויגיע ל''לב נשבר''. להלן יוסבר אופן עבודה של השפלת ה''סטרא אחרא'', על-ידי שירעים על נפשו הבהמית ויצרו הרע, מבלי להיכנס לחשבונות על מעמדו ומצבו. וגם ירעים עליה -

על ה''סטרא אחרא'', בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו וגו'", -

ואל תחטאו. דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: -

ליצר הרע: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו', ככל השמות שקראו לו -

ליצר הרע, חכמינו ז"ל, באמת -

שהאמת היא אכן כך, כמו כל השמות שקראו חכמינו ז''ל ליצר הרע. כ''ק רבינו עומד על המלה ''באמת'' ושואל: ''לפ''ז צ''ע מאי קמ''ל''? ואומר: ''כנראה הפי' שהתיבות ככל... ז''ל הם מאמר המוסגר. לומר לו אתה הרע באמת ורשע באמת כו' [דלא (כבשרשו) הזונה בסוף הפרק - וזה מוכרח להצלחת הביטוש]''. עד מתי תסתיר לפני אור-אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין, -

הממלא את כל העולמות, אין הוא מתכוון כאן לבחינת ''ממלא כל עלמין'', כמו במקומות אחרים, אלא - אור אין סוף הנמצא בכל העולמות, היה הוה ויהיה בשוה, גם במקום זה שאני עליו, כמו שהיה אור אין-סוף ברוך-הוא לבדו קודם שנברא העולם, בלי שום שינוי, כמו שכתוב: "אני ה' לא שניתי", -

שאין בו, כביכול, שום שינוי מלפני בריאת העולם ועד לאחרי בריאת העולם, כי הוא -

אור אין סוף, למעלה מהזמן וכו', -

הרי שלא שייך בו שינוי הנובע מה זמן, מלפני הבריאה ללאחרי הבריאה, ואתה -

היצר הרע, מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמיה כלא ממש באמת, -

שהכל לגבי הקב''ה - כאפס ממש באמת, בבחינת ראייה חושיית. -

דבר שיכולים לראות אותו במוחש, שבמחשבות האמורות, של רעש ורוגז על הנפש הבהמית והיצר הרע, יצליח להשפילה מגבהותה כנגד אור הקדושה של הנפש האלקית, וייקלט בו אור הנשמה. והנה, על ידי זה -

שיגיע לשפלות ול''לב נשבר'' - שבכך, ישבור את רוח ה''סטרא אחרא'', יועיל לנפשו האלהית, להאיר עיניה באמת, -

לראות, יחוד אין-סוף -

ההתאחדות של אור אין סוף שהוא יחיד ומיוחד, אחרי הבריאה כמו לפני הבריאה - תראה זאת הנפש האלקית, בראייה חושיית, -

כאילו ראה זאת בעיניו ממש, ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה, -

כלומר: ענין האחדות, מה שאור אין סוף יחיד ומיוחד, יהיה מקובל עליו באותה מדת אמת, כאילו ראה זאת ממש בעיניו, ולא מתוך הבנת שכלו בלבד, כמו שנתבאר במקום אחר, שזהו שרש כל העבודה. -

שכן, ההבנה משפיעה על הרצון והתשוקה לאלקות בלבד, ואילו ההכרה באלקות בצורה של ראיה חושיית - משפיעה להתבטלות ולהתמסרות שהן למעלה מרצון ותשוקה.

והטעם, -

מדוע השפלות ושברון לב, מסייעים להסיר את טמטום הלב, ולהביא לידי כך שיגיע לראיה חושית באלקות, לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא, שלכן נמשלה -

ה''סטרא אחרא'', לחשך, שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה -

החושך, מפני האור, -

כשמכניסים אור במקום מסויים - נדחה החושך ממילא, מבלי להזדקק למלחמה, כי מציאות החושך אין בה ממשות כלל - ומשמכניסים את האור, נדחה החושך ממילא, וכך -

גם, הסטרא אחרא, אף שיש בה חיות הרבה, להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות העולם, וגם נפש הבהמית שבישראל כנזכר לעיל -

שכל הדברים מקבלים חיותם מה''סטרא אחרא'' - הרי, אף שיש ל''סטרא אחרא'' הרבה חיות להחיות את כל הדברים, מכל מקום, הרי כל חיותה אינה מצד עצמה חס ושלום, אלא מצד הקדושה -

שכן, קדושה מחיה את הכל, וגם ה''סטרא אחרא'' מקבלת חיותה מן הקדושה, כנזכר לעיל, ולכן היא -

ה''סטרא אחרא'', בטלה לגמרי מפני הקדושה, כביטול החשך מפני האור הגשמי. -

שכן, מאחר שכל חיותה נובעת מן הקדושה, היא ממילא בטלה לקדושה, ואין בה שום ממשות כלל. רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם, נתן לה הקדוש-ברוך-הוא רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה, -

כנגד קדושת הנפש האלקית, וזאת - כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה, -

על ה''סטרא אחרא'', להשפילה על ידי שפלות ונמיכות רוחו, ו"נבזה בעיניו נמאס". -

שעל ידי כך הוא משפיל וממאס את ה''סטרא אחרא''. ובאתערותא דלתתא -

על-ידי ההתעוררות למטה, שהאדם מתעורר להשפיל את ה''סטרא אחרא'', אתערותא דלעילא, -

מתהווה התעוררות גם למעלה להוריד ולהשפיל את ה''סטרא אחרא'', לקיים מה שנאמר: "משם אורידך, נאם ה'", -

את ה''סטרא אחרא'' המנסה להגביה את עצמה ולהסתיר על אלקות וקדושה; דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה, ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית, ואזי -

כשנוטלים מה''סטרא אחרא'' את הכוח ואת הרשות להתנגד לקדושה, ממילא -

היא, בטלה ונדחית כבטול החשך -

ממילא, מפני אור הגשמי. -

הרי, שעל-ידי שהוא משפיל את עצמו ושובר את לבו - ניטל ממילא הכוח מה''סטרא אחרא'' להסתיר ולהפריע לנפש האלקית בעבודתה את ה'. וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו: "כי חזק הוא ממנו"

- "אל תקרי ממנו כו'",

- חכמינו ז''ל אומרים , שהמרגלים התכוונו לא רק ''ממנו'' - מאתנו, אלא ''ממנו'' - בגוף שלישי, מהקב''ה כביכול, שלא האמינו ביכולת ה', -

להכניסם לארץ ישראל, ואחר כך חזרו ואמרו: "הננו ועלינו וגו"

; -

לארץ ישראל, כמו שאמר הקב''ה - ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכלת ה'? -

לומר שהם מוכנים ללכת לארץ ישראל, אף שבתחילה לא האמינו שזה בר ביצוע, הרי לא הראה להם משה רבנו עליו השלום שום אות ומופת על זה בנתיים, -

שיביאו אותם לאמונה ביכולת ה', רק שאמר להם

איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ; ומה הועיל זה להם, אם לא היו מאמינים ביכלת ה' חס ושלום לכבש ל"א מלכים , -

שמשלו אז בארץ ישראל, ומפני זה לא רצו כלל לכנס לארץ? אלא ודאי, מפני שישראל עצמן הם "מאמינים בני מאמינים", -

הם עצמם מאמינים תמיד בהקב''ה, בהיותם בנים לאבות מאמינים; וגם באותה שעה שאמרו ''כי חזק הוא ממנו'' - האמינו - מצד נשמותיהם - בהקב''ה וביכלתו להביאם לארץ ישראל, רק שהסטרא אחרא -

שמן הנפש הבהמית, המלבשת בגופם הגביה עצמה על אור קדשת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה, בחוצפה בלי טעם ודעת, -

שהביא אותם לומר ''כי חזק הוא ממנו''. ולכן מיד שקצף ה' עליהם, והרעים בקול רעש ורוגז: -

באמרו : "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו'", "במדבר הזה יפלו פגריכם וגו", "אני ה' דברתי, אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", -

שכל אלה, הם הרי, דברים קשים וחמורים, וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם , כדכתיב: "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן -

מצד נשמתם, הם -

הרי, מאמינים. -

הם האמינו לכתחילה ביכולת ה', ולכן אמרו שהם מוכנים ללכת לארץ ישראל, אף שבינתיים לא אירעו שום אות ומופת שישפיעו עליהם להאמין בכך; היה נדרש רק להוריד ולהשפיל את ה''סטרא אחרא'' - ואמונתם נתגלתה, וכך הדבר בכל אדם: כשאור הנשמה אינו מאיר בגופו - הרי זה מפני גבהותה וגאוותה של ה"סטרא אחרא", המגביהה עצמה כנגד הנפש האלקית. ועל-ידי שהוא שובר את לבו - הוא שובר את ה"סטרא אחרא", ואור הנשמה מאיר בו. ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה, כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה, -

ה''סטרא אחרא'' היא זו שמעוררת בו מחשבות של ספיקות באמונה, המגביה עצמה על נפשו, -

האלקית, אבל ישראל עצמן -

מצד נשמתם, הם "מאמינים כו'". -

בני מאמינים, ואין בהם שום ספיקות באמונה. וגם הסטרא אחרא עצמה -

שורש הנפש הבהמית, אין לה ספיקות כלל באמונה,

- כפי שלמדנו בפרק כ''ב, שהקליפות הרוחניות, שאינן מלובשות בגוף, אינן כופרות בהקב''ה, רק שניתן לה -

ל''סטרא אחרא'', רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה, -

כדי, להרבות שכרו, -

ועל-ידי שהאדם לא יתן לבלבל את דעתו ולהוליכו שולל - יקבל יותר שכר, כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמו שכתוב בזהר הקדוש : -

משל למלך השוכר זונה שתנסה לפתות את בנו ולהטותו מהדרך הישרה, אבל כוונתו של המלך בכך, היא: כדי לגלות את חכמתו של בן המלך, שאינו נותן להוליכו שולל. הזונה עצמה גם כן אינה רוצה באמת, שבן המלך ישמע לדבריה, כי היא הרי רוצה למלא את רצון המלך. כך גם בנמשל: ה"סטרא אחרא" עצמה אינה רוצה שהאדם ישמע בקולה ויעשה את ה"רע". אין זה, אלא שזה התפקיד שהוטל עליה, לנסות לפתות את האדם, כדי שיקבל יותר שכר כשלא ישמע בקולה. אלא שדבר זה הוא בדרגת ה"סטרא אחרא" המשמשת כ" שורש " לנפש הבהמית וליצר הרע - היא, אין בה שום ספיקות באמונה ואיננה רוצה שהאדם ייכשל על ידה. ואילו כשהנפש הבהמית והיצר הרע נמצאים בגוף - הרי זה "רע" אמיתי, שכוונתו היא להטות את האדם מן הדרך הישרה. במשל הרי זה, כשהזונה אותה שכר המלך, ממנה במקומה זונה שניה לתפקיד זה, והשניה ממנה זונה שלישית, וכך הלאה, עד שהאחרונה מאבדת לחלוטין את כוונת המלך האמיתית, והיא מתכוונת באמת להכשיל ולפתות את בן המלך. על כל פנים - כל הספיקות באמונה אינן נובעות מהיהודי עצמו, ובני ישראל מצד נשמתם - הם כולם מאמינים בני מאמינים. בקשר לאמור בפרקנו זה, שה"אדם" בצדיקים הוא הנפש האלקית, וכל חיותם, גם של גופם, היא מהנפש האלקית - מעניין להוסיף, שמהתענוג הרוחני באלקות אפשר שתתוסף שמנונית בגוף האדם. מובא על כך

שמעניית "אמן יהא שמי' רבא" נהיה גופו של הצדיק רבי נחום מצ'רנובל - שמן. ענייה זו הסבה לו כל כך הרבה תענוג וחיות, שגופו הגשמי נהיה שמן מכך.