אבל באמת, אם הוא -

אותו אדם שעושה את החשבון, יודע ספר, -

יודע ללמוד תורה, ומחזיק בתורת ה', וקרבת אלקים יחפץ - גדול עונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים -

וכל כך למה? במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנזכרת לעיל -

הנדרשת מה''קל שבקלים''. אשמתו של היודע ספר היא איפוא גדולה בהרבה, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות, הרחוקים מה' ותורתו. ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה, -

ואינם שולטים ביצר הרע שלהם, מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, -

אין אשמתם גדולה כל כך, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר: -

לגבי אלישע בן אבוי', המכונה ''אחר'', "שידע בכבודי וכו'". -

בכבוד ה', ובכל זאת חטא - הרי שאשמתו גדולה יותר, ולכן אמרו רז"ל על עמי הארץ: "שזדונות נעשו להם כשגגות": -

כאילו חטאו מתוך שגגה, יען שאין הם יודעים חומרתם של חטאים. ואילו בתלמיד חכם, הדבר הפוך, ש"שגגת תלמוד עולה זדון", שגם אם הוא נכשל בחטא מפני שלא למד מספיק - נחשב לו הדבר בחומרה כאילו חטא במזיד. הרי, בכך שאין הוא מתחזק למשול ביצר הרע - הוא גרוע מה"קל שבקלים". חשבון זה יעזור לו לקיים מאמר חכמינו ז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם", ועל ידי כך יגיע גם ל"לב נשבר", שיביא לשבירת רוח ה"סטרא אחרא" - ויאיר לו אור הנשמה, כפי שהוסבר בפרק כ"ט.