ואם כן -

אם ה''אדם'' שבו הוא מהנפש של ''סטרא אחרא'', הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך, אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש חס ושלום, רק שאינם מאוסים אצלו באמת, כבצדיקים, -

בצדיקים מאוסים באמת הדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, ואילו ב''בינוני'' אין הם מאוסים ויתכן שגם יתאוה להם, כמו שנתבאר לעיל [פרק יב]. -

שה''בינוני'' לאחרי תפילתו, כשאהבת ה' איננה בהתגלות בלבו, יתכן שיתאוה לכל הדברים הגשמיים שבעולם הזה, גם בהיתר וגם באיסור, אלא, כפי שמוסבר שם, התאוה לדבר של איסור אינה גדולה כל כך שירצה לממשה בפועל, הוא נכשל רק בהרהורי עבירה. ובזה -

בהתאוותו לדברים שהם נגד רצונו של הקב''ה, הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנזכר לעיל, -

בפרק כ''ד, שבעלי החיים הטמאים אינם עושים דבר שהוא נגד רצונו של הקב''ה, ואילו האדם שעושה דבר כזה, הוא גרוע מהם, וכמו שכתוב: "ואנכי תולעת ולא איש וגו'" -

וכשאדם נמשל לתולעת, הרי הוא ממילא גרוע מתולעת, שאין לה בחירה לשנות את עצמה מכפי שבראו אותה. על כל פנים, כל האמור מהווה חשבון נפש, להביא את ה''בינוני'' לשבירת עצמו. ברם, יש הרי זמנים בהם אין ל''בינוני'' קשר לתאוות, כמו בשעת התפילה, כשהאהבה להקב''ה היא בהתגלות בלבו, כפי שהוסבר בפרק י''ב - ועל כך אומר רבנו הזקן: [וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית לעורר האהבה לה' בשעת התפלה - אינה באמת לאמיתו לגמרי, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, כנזכר לעיל סוף פרק יג]. -

''אמת'' היא רק כשהיא נשארת לתמיד, ועל כך נאמר: ''שפת אמת תכון לעד''. ואילו, אם היא מתקיימת לזמן קצוב בלבד - אין זו האמת האמיתית לגמרי. אף שבאותו פרק הוסבר, שב''בינוני'', מאחר שביכולתו לעורר בתוכו תמיד את האהבה לה' מחדש - גם זה נקרא ''שפת אמת תכון לעד'', הרי זו רק האמת לאמיתו ''שלהם'' (של הבינונים), אבל אין זו האמת האמיתית לגמרי. כשעל ה''בינוני'' להגיע ל''לב נשבר'', עליו לעשות את חשבון נפשו, שאכן אין זו האמת האמיתית לגמרי, מאחר שאהבתו לה' חולפת ועוברת אחרי התפילה.