וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, -

וממילא הם לשם הנפש הבהמית. שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא", -

זו משמעות הביטוי ''סטרא אחרא'', פירוש: צד אחר, -

''סטרא'' בלשון ארמית - צד, ''אחרא'' - אחר, שאינו צד הקדושה. -

אם זה אינו צד הקדושה, הרי זה צד אחר ''סטרא אחרא'', הרי ש כל דבר שאינו קדושה - הוא ''סטרא אחרא''. ומהו צד הקדושה? - וצד הקדושה, אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש -

שגם בחיצוניות ניכר שהוא בטל, כמלאכים עליונים, -

כמו מלאכים שעומדים תמיד בהתבטלות אל הקב''ה בכל ישותם, ובין בכח -

שהביטול הוא רק בכוח, בפנימיותו הדבר בטל להקב''ה, ככל איש ישראל למטה, -

בעולם-זה, שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת השם. -

כמו שיסביר להלן ב''תניא'', שכל יהודי יש בכוחו למסור את נפשו על קידוש השם: כשרוצים להכריח יהודי לשמד חלילה, הרי גם ''קל שבקלים'' מוסר את נפשו על קדושת השם. הרי, שאיך שלא יהיה מצבו של יהודי מבחינה חיצונית, הנה בפנימיותו, בנשמתו, הוא תמיד מסור להקב''ה, אלא שזה מתגלה בזמן של ''מסירות נפש''. מכיון שכך - שורה בכל יהודי קדושתו של הקב''ה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' כו', -

עליו. שכן, כשיהודי לומד תורה, ניכרת התבטלותו אל הקב''ה גם בחיצוניותו: הוא משקיע את שכלו, להבין רצונו וחכמתו של הקב''ה - והשכינה שורה אז עליו. וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם. -

במקום שעשרה יהודים נמצאים יחד, גם כשאינם לומדים אז תורה, שורה שם השכינה תמיד. שכן, עשרה יהודים יחד הם עדה שלימה, ועדה שלימה היא כלי להשראת השכינה.

אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו -

הוא נראה כאילו הוא דבר נפרד לעצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה -

אלא, מהיכן הוא מקבל את חיותו? הרי מן ההכרח שכל דבר יקבל את חיותו מן הקדושה, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם ", אלקות וקדושה מחיה את הכל - מסביר רבנו הזקן, שה"נפרד", זה שאין בו ביטול להקב"ה, אינו מקבל חיות מהפנימיות של הקדושה, כי אם מחיצוניותה בלבד, אחרי שהיא עוברת ויורדת דרך הסתרות רבות. זהו מה שהוא אומר: "אינו מקבל חיות", מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים, -

כפי שיוסבר להלן, בפרק כ"ב, משמעותה של השפעה פנימית היא, לתת למישהו דבר מתוך רצון עצמי טוב, ואילו השפעה בבחינת אחוריים - היינו: כשנותנים דבר למישהו בגלל סיבה צדדית ולא מתוך רצון טוב. למשל: כשמישהו נותן דבר לשונאו, הריהו מפנה את פניו ממנו. פניו של אדם מסמלים את פנימיותו, וכשם שפנימיותו של האדם אינה מתבטאת במתנה שהוא נותן לשונאו, ומשום כך הוא מפנה ממנו גם את פניו הגשמיות בשעת מעשה - כך גם ביחס להשפעה אלקית: כשההשפעה מושפעת לצד הקדושה, הרי זו השפעה פנימית, שהקב"ה רוצה, כביכול, להשפיע לו. ואילו ההשפעה המושפעת ל"סטרא אחרא", לצד שלא מן הקדושה, הרי זו השפעה חיצונית בלבד, בלי רצון פנימי, והיא נקראת "בחינת אחוריים", שיורדים ממדרגה למדרגה -

ממדריגה עליונה לתחתונה, רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות, דרך עלה ועלול -

דרך סיבה (הגורם) ומסובב (התוצאה), וכפי שהוסבר כבר, כשהמדריגה העליונה היא סיבה וגורם למדריגה התחתונה הבאה ממנה. אך, בצורה זו, יש עדיין ערך ושייכות בין המדריגה התחתונה לעילתה, שהיא המדריגה העליונה, ואילו כאן ישנם נוסף על כך וצמצומים רבים, -

המדריגה הבאה אחרי הצמצום, יורדת כל כך, שאין לה ערך כלל למדריגה שלפני הצמצום, והחיות של קדושה האמורה ירדה כל כך, עד שנתמעט כל כך האור והחיות, מיעוט אחר מיעוט, עד שיכול להצטמצם ולהתלבש בבחינת גלות -

החיות שמן הקדושה, נמצאת בגלות באותו דבר שהיא מחיה. היינו: הדבר אינו בטל לחיות שלו כפי הנדרש, אלא הוא "מושל" על החיות; למשל: אדם הנמצא בגלות - יש על גביו מי שמושל עליו, והוא אינו יכול לגלות את כוחותיו ולפעול כרצונו. החיות שמן הקדושה היא בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד, -

מן הקדושה ובו מתלבשת החיות להחיותו -

להחיות את הדבר הנפרד, ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא. -

הרי, שכל דבר שאינו בטל להקב''ה, ובהרגשתו הוא כדבר נפרד - מקבל את חיותו, לא מפנימיות הקדושה בלבד, אלא רק על-ידי התלבשותה בהרבה לבושים וצמצומים.