ובפרטות, -

איזה חלק מיוחד בנפש מתלבש במחשבה, איזה בדיבור וכו': בחינת חב"ד שבנפשו -

המהוות יחד באופן כללי את כוח השכל וההבנה, מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס -

פשט, רמז, דרוש, סוד, כפי יכולת השגתו -

כל אחד לפי כוח השגתו, אחד משיג יותר ואחד פחות, ושרש נפשו למעלה; -

מה להבין, שכן, יש אשר אחד יש לו, מצד שורש נשמתו, שייכות לחלק ה" פשט" שבתורה, ומסוגל, לכן, להבין ענינים בתורה שיש להם שייכות ל" פשט", ויש אשר מצד שורש נשמת ו הוא מסוגל יותר להבין את חלק ה"רמז", ה" דרוש" או ה"סוד" שבתורה. הרי כשאדם מבין בתורה עד כמה ששכלו יכול לה שיג, מלובשות אז החב"ד שבנפשו ב" מחשבה" והשגה של תורה. והמדות, שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן, מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן. -

מה שנאמר קודם, שבהבנת התורה מתלבש חלק השכל שבנפש, במחשבה - אינו ד ורש ביאור. שכן, הדבר מובן מא ליו, שהשכל משיג את התורה באמצעות לבוש המחשבה דוקא. ברם, מה שנאמר כאן, שהמדות מתלבשות בקיום המצוות, על-ידי מעשה או דיבור של תורה -

דורש ביאור: איזה קשר יש בין מדות אהבה וי ראה, שהן רגש, ל"מעשה" ול"דיבור"? מקומן של המדות הוא הרי בלב - כיצד, איפוא, מתלבשות המדות ב" מעשה" המתבצע ביד למ של (כמו הנחת תפילין ביד), או ב" דיבור", בפה (בשעת לימוד התורה בכוח הדיבור) ? על כך הוא מסביר ש שלימות קיום המצוות, כל ומר, שהמצוות תיעשנה בשלימות מתוך רגש פנימי של חיות- נשמתית - זה בא דוקא מיראה ואהבה: כי האהבה היא שרש כל רמ"ח -

(248), מצוות עשה וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, -

באם חסרה האהבה, חסר אז גם בקיומן האמיתי של המצוות, כי, המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת, כי אם בקיום רמ"ח פקודין, -

248 מצוות-העשה, שהם רמ"ח אברין דמלכא -

אברי המלך, כביכול, כמו שכתוב במקום אחר; -

כמו, למשל, באבריו של אדם, משמש כל אבר כלי מיוחד לכוח מסויים של הנפש המתלבש באותו אבר: העינים הן כלי לכוח הרא יה, האזנים - לכוח השמיעה, וכו' -

כך גם כל מצוה משמשת כלי לפרט מסויים ברצונו של הקב"ה, הרצון העליון, המתלבש באותה מצוה. כי כל מצוה מייצגת את רצונו של הקב"ה לעשותה ואיך לעשותה - ממילא מ ובן שעל-ידי קיום המצוות, שהן ה" אברים" והכלים לרצון הקב"ה, מתאחדים עם הקב"ה, בעל הרצון. הרי, שמדת האהבה להקב"ה, מתלבשת בקיום המצוות והיא "פנימיותן" של המצוות, היא השורש וכוח החיות לקיומן של רמ"ח מצוות-העשה בשלימותן המלאה. שכן, כשהוא מקיים את המצוות כתוצאה מאהבתו להקב"ה ומרצונו להידבק אליו, נעשה אז קיו ם המצוות בחיות ובעונג - בשלימות ; כמי שעושה דבר לידידו מתוך אהבתו אליו, הרי זה נעשה בחיות ובעונג. והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, -

שציווה שלא לעשות אותה עבירה - מדובר כאן בסוג יראה שהוא פחד מחומרת הצו שלא לעבור אותה עבירה. או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו, למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו, כל תועבת ה' אשר שנא, הם הקליפות וסטרא אחרא, אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצות לא תעשה. -

כשאדם עובר על "לא-תעשה" ו עובר חלילה עבירה, מקבלות מכך ה"קליפות" ו" סטרא אחרא" - הצד האחר, המנוגד, של הקדושה - יניקה וחיות. ומפני שהקליפות וסטרא אחרא מכסות על אלקות ועל קדושה והקב"ה שונא אותן - נזהר היהודי ומתבייש מלעבור עבירה, כדי שלא לחזק אותן ושלא לתת להן חיות. הרי, ש" יראה" מתלבשת בקיום מצוות "לא -

תעשה": הפחד מהקב"ה מהווה הכוח הפנימי שמונע את היהודי מלהיכשל בעבירות. מכל האמור מובנת שיי כותן של יראה ואהבה לקיום המצוות ; ואיך המדות מהוות שורש וחיות המתלבשים בקיום המצוות במעשה או בדיבור. עד כאן הסביר רבנו הזקן, שלכל נפש אלק ית - שלשה לבושים בהם היא מתלבשת: מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות. כאן מתחיל רבנו הזקן להסביר שאם כי מחשבה, דיבור ומעשה, נקראים "לבושים" בלבד לנפש האלקית, וכרגיל הלבוש נחות במעלה מן הדבר שהוא משמש לו לבוש - הרי ביחס ללבושים אלה (מחשבה, דיבור ומעשה) שונה הדבר ו הם גבוהים במדריגתם מן הנפש עצמה ; וכשהנפש מתלבשת בלבושים אלה - היא חושבת ומדברת בתורה ומקיימת מצוות - מתעלית הנפש למדריגה נעלה יותר. שכן, תורה ומצוות הן דבר אחד עם הקב"ה, ולכן על-ידי לבושים אלה של תורה ומצוות - מתאחד יהודי בקב"ה. וכך מסביר ה"תניא" את הדברים: