כי, השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין - ממלא כל העולמות באור אלקי ובחיות - כמו הנשמה הממלאת ומחיה כל חלקי ואברי הגוף. אור וחיות אלקי זה מתלבש ומתאחד בכל בריה והוא מותאם לתכונתו המיוחדת של כל נברא, וסובב כל עלמין - אור וחיות אלקי שלמעלה מהיכולת להתלבש בתוך העולמות; מדובר כאן באור אלקי הפועל בצורה ''עקיפה'', בדרך מקיף.
או כשמתבונן בענין של וכולא קמי' כלא חשיב - איך שכל הבריאה נחשבת לכלום לגבי הקב''ה. ההתבוננות בגדולתו של הקב''ה, איך שכל הנבראים בטלים לגביו באופן מוחלט, היא על-ידי התעמקות מחשבתו, באחד מהענינים האמורים, בגדולתו של הקב''ה,
ואז: נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו, לירא ולהתבושש - "יראת בושת", יראה הבאה וחדורה בבושה, כמי שמפחד מחכם וצדיק גדול - הרי זו יראה המתבטאת גם בבושה וביראת הכבוד שיש לו כלפי גדולתו של אותו חכם וצדיק. כך גם כאן, מביאה ההתבוננות בענינים האמורים לירא ולהתבושש, מגדולתו יתברך, שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו.
- עד כאן דובר על ההתבוננות בגדולתו של הקב''ה, המביאה ומעוררת יראה ופחד - ביטוייה של מדת הגבורה.
ושוב - ההתבוננות בגדולת ה' מביאה גם להתעוררות מדת החסד, כשההתבוננות היא ב''טוב'' שבאלקות, יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה, - ביטויים שונים של אהבה שלכל אחד מהם מובן שונה, לגדולת אין סוף ברוך הוא. - כלומר, שבמקרה המדובר מעוררת ההתבוננות אהבה חזקה להקב''ה, והיא כלות הנפש, - אהבה זו עשויה להתלקח בצורה כזו, שהנפש תכלה מרוב אהבה, ובאמת היתה הנפש כלה לגמרי אילו האדם לא היה משתלט על עצמו ומרסן אהבתו הגדולה באמצעות עבודה עצמית, להפסיק תהליך זה של כלות הנפש, ולהישאר כנשמה בגוף, כדי לבצע כוונתו של הקב"ה,
כדכתיב: "נכספה וגם כלתה נפשי וגו'", וכתיב: "צמאה נפשי לאלהים וגו'", וכתיב: "צמאה לך נפשי וגו'". והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית, וכמו שכתבו הטבעיים וכן הוא בעץ חיים, שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח, וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ', שהיא בחינת חכמה, שנקרא מים שבנפש האלהית. - הלב שהוא מקום הרגשות, הוא חם "יסוד האש", ואילו המוח, מקומו של השכל המתון והמחושב - הוא קר.
כמו שרואים במוחש, ההבדל שבין מי שהוא בעל לב לבין מי שהוא בעל מוח. כך גם לגבי המוחין והמדות של הנפש האלקית: החום וההתלהבות של האהבה באים לידי ביטוי בלב ומבחינתו של הלב, יכול האדם להגיע עד לידי כלות הנפש. ואילו המוח הוא קר ומיושב. ואותה הבנה מתונה ומחושבת שכוונתו של הקב"ה היא שתהיה דוקא נשמה בגוף, כדי לקיים תורה ומצוות - מצננת את האש שבלב, ואינה מרשה לאדם להגיע לכלות הנפש.
עד כאן דובר כיצד שתי המדות יראה ואהבה נולדות מ"חכמה" ו"בינה". ושאר המדות כולן, הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמו שכתוב במקום אחר. - ממילא מובן גם איך נולדות שאר חמש המדות מ"חכמה" ו"בינה". האמור לעיל מסביר לנו מדוע "חכמה" ו"בינה" נקראות "אב" ו"אם" של המדות: מההתבוננות של "חכמה" ו"בינה" נולדות המדות. חכמה נקראת "אב": כשם שבטיפת מוח האב ישנם כבר כל פרטי האברים של הילוד, אלא ששם הם בצורה עדינה ומוסתרת - כך גם בנקודת ה"חכמה", ישנה כבר, בצורה מוסתרת, כל פרטי השכל בו הוא מתבונן. וכשם שה"אם" מביאה את פרטי אבריו של הילוד לידי גילוי והתגשמות - כך כוח ה"בינה" מפריד ומגלה כל פרטיו של השכל, ולכן נקראת בינה - "אם". אך עדיין לא הוסבר לנו מה תפקידו של כוח הדעת בהולדת המדות. שכן, כאמור, גם דעת היא "אם" ומקור למדות,
ועל כך הוא מסביר: והדעת, הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" 2, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. - הוא מקשר בצורה חזקה את ה''דעת'' שלו, בכל מה שהבין, ומרכז את מחשבתו באותו ענין ואינו מסיח דעתו ממנו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, - גם אם הפעיל את ה''חכמה'' ואת ה''בינה'' בגדולת הקב''ה, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. - רק יהיה נדמה לו שיש לו יראה ואהבה אמיתיות. ברם, לאמיתו של דבר, בלי הפעלתו של כוח הדעת, אין לו מדות אלו,
ועל כן ה"דעת", הוא קיום המדות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה: - מכאן, שגם "דעת" היא "אם" ומקור למדות. שכן, באמצעות כוח ה"דעת" נולדות מדות חיות ואמיתיות.
אחד מזקני חסידי הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן מליובאוויטש, הרשב"ץ - רבי שמואל בצלאל - הסביר פעם את כוח ה"דעת" כך: איכר החזיק בחוותו "מלמד", שלימד את בניו. כפי שהדבר קרה כמעט תמיד, היה האיכר יהודי פשוט, שגם לא היה ביכלתו לקרוא מכתב, ואחד מתפקידיו של ה"מלמד" היה גם לקרוא את המכתבים המגיעים אל האיכר. פעם אחת הגיע מכתב לאיכר בו מודיעים לו שאביו נפטר לעולמו.
האיכר הרי לא יכול היה לקרוא את המכתב, ומסר אותו ל"מלמד" שיקריא לו את תוכנו. בשמעו את תוכן המכתב - נפל האיכר והתעלף.
נשאלת השאלה: האיכר הרי רק שמע את תוכן המכתב מפיו של ה"מלמד". ואילו המלמד ידע את התוכן על-ידי "ראיה", הוא עצמו ראה וקרא את המכתב - ולמעשה התעלף האיכר, ולא ה"מלמד"? אלא, לגבי האיכר, הרי מדובר בקשר לאבא שלו, לכן הוא חש והרגיש בדבר אחרת מאשר ה"מלמד". כך גם במי שמבין היטב דבר שכל, הרי אפשרי הדבר, שהוא וה"שכל" הם שני דברים נפרדים, וה"שכל" אינו משפיע עליו, אין זה ה"אבא" שלו. ואילו, כשמשתמשים בכוח ה"דעת", על ידו הוא מתקשר ונעשה דבר אחד עם ה"שכל" - שלא רק שהוא מבין את ה"שכל", אלא הוא גם מרגיש וחש בו - משפיע אז ה"שכל" עליו, עד שהוא מתעורר באהבה או ביראה, בהתאם לתוכן ה"שכל", זה נעשה ה"אבא" שלו.