כט. באגרת הקודש זו, סימן כ"ט, מסביר רבנו הזקן המעלה הנעלית המיוחדת שבלימוד הלכות התורה, עד שחכמינו ז"ל מציינים את ההלכות כ"תגא" ו"כתרה של תורה", וזאת - מפני שגילוי הרצון העליון של מצוות - אשר הרצון העליון של מצוות הוא למעלה מ"חכמה" שבתורה (ומרצון זה מתהווים הלבושים לנשמה שתוכל "לקבל" התגלות זיו השכינה שבגן עדן) - מתגלה בעיקר בהלכות שבתורה שבעל פה - המבטאות בבהירות את הרצון העליון שבמצוות.

"אשת חיל עטרת בעלה כו'". - זהו פסוק במשלי. כשם שתורה משולה לאשה, על דרך "ראה חיים עם האשה אשר אהבת" - אומרים חכמינו ז"ל שזה מוסב על חכמת התורה - כך גם כאן משמעות "אשת חיל" היא "תורה", שבתורה עצמה ישנו הענין של "אשת חיל", וישנו "בעלה" של "אשת החיל", וזו כוונת הפסוק, שה"אשת חיל" שבתורה (שכפי שיסביר להלן זה מוסב על ההלכות של תורה שבעל פה) - היא "עטרה ל"בעלה", לתורה שבכתב, הנקראת "בעל" של ה"אשת חיל". איתא -

אנו מוצאים בגמרא פרק ד' דמגלה: "ודאשתמש בתגא חלף כו'" -

על מה שכתוב ב"אבות" המשתמש בכתר (התורה) נלקח (מהעולם) - אומרת על כך הגמרא במסכת מגילה: "זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה כו'". -

הב"ח אינו גורס שם המלים "כתרה של תורה", אך רבנו הזקן מקבל הגירסא כפי שהיא מובאת בגמרא שלנו, עם המלים "כתרה של תורה". להלן אומרת הגמרא שם ב"מגילה": "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות מבטח לו כו'". -

שהוא בן עולם הבא". שם ב"מגילה" כתוב "כל השונה הלכות" - בלי ההוספה "בכל יום". ואילו בסיום מסכת נדה הלשון היא "כל השונה הלכות בכל יום", ומפרש רש"י שם: "הלכות" - "משנה ברייתא הלכה למשה מסיני". ב"אגרת הקודש" סימן כ"ג מפרש רבנו הזקן (לקוח מרש"י) ש"הלכות" היינו "הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה". וצריך להבין, למה נקראו ההלכות בשם "תגא" ו"כתרה של תורה"? וגם, למה "השונה הלכות" דוקא מבטח לו כו'", -

שהוא בן עולם הבא, ולא שאר דברי תורה? -

מדוע לא גם מי שלומד שאר הענינים שבתורה, כמו מקרא, מדרש ואגדה? וכן להבין מאמר רז"ל בפרק יא דמנחות: "אפלו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית כו'" - יצא ידי חובתו, -

במצות תלמוד תורה. הגמרא אומרת שם שאותו יהודי קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", וממה שהגמרא אומרת להלן לפי דעה שניה שפסוק זה אינו חובה, מסתבר הרי, שלפי הדיעה הראשונה מוטלת חובה ללמוד תורה בכל הזמנים (פרט לכך, כשמישהו אינו יכול ולמד תורה רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית - יצא ידי חובתו), ולמה אינו יוצא ידי חובתו בשאר דברי תורה? -

הלשון "פרק אחד" מורה שמדובר ב משניות, תורה שבעל פה, מדוע, איפוא, בזה דוקא הוא יוצא ידי חובתו, ולא בדברי תורה אחרים, כמו מקרא, מדרש ואגדה?

אך מודעת זאת, -

ידוע, מה שכתב האריז"ל, שכל אדם מישראל צריך לבא בגלגולים רבים עד שיקים כל תרי"ג -

613, מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה, -

אלה הם שלשת לבושי הנפש שבהם מקיימים מצוות, מן ההכרח שכל נשמה תעבור גלגולים שונים עד שתקיים כל המצוות - כדי להשלים לבושי נפשו ולתקנם שלא יהא לבושא דחסרא כו', -

לבושים שחסר בהם, כפי שאומר רבנו הזקן בפרק ד' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שלכל נפש אלקית שלשה לבושים שהם מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, ואם חסר בתרי"ג המצוות - חסר הרי בלבושי הנפש, וכדי שלא יהיו לבושים חסרים - מן ההכרח שהנפש תקיים כל תרי"ג מצוות התורה, שאז לבושיה הם בשלימות, לבד מצות התלויות במלך -

המוטלות על המלך, שהוא -

המלך מוציא כל ישראל -

בקיום מצוות אלו, כי הוא כללות כולם כו', -

הוא כולל בתוכו כל בני ישראל, ובקיומו המצוות התלויות בו הרי זה שכל בני ישראל קיימו אותן, אך שאר המצוות מן ההכרח שכל נשמה תקיים את כולן, וכיוון שבגלגול אחד הוא לא קיים מצוות מסויימות - מן ההכרח שיבוא עוד פעם בגלגול שני כדי לקיים המצוות שחסרו לו בגלגול הקודם, וכו', והטעם -

מדוע מן ההכרח שיהיו לו הלבושים מכל תרי"ג המצוות, הוא כדי להלביש -

בלבושים של מצוות, כל תרי"ג בחינות וכחות שבנפשו, -

כפי שרבנו הזקן קורא לכך בפרק ד' שב"תניא" תרי"ג אברי הנפש - ילביש את כולם בלבושי מצוות, אחת מהנה לא נעדרה כו'. -

שלא יחסר שום לבוש לכל אחד מתרי"ג הבחינות והכוחות של הנפש. וביאור עניין הכרח וצורך לבושים אלו, -

מדוע מן ההכרח שיהיו לנפש לבושים אלה, מבואר בזהר, ומובן לכל משכיל, כי להיות שנפש רוח ונשמה שבאדם הן בחינות נבראים, ואי אפשר לשום נברא להשיג שום השגה בבורא ויוצר הכל, אין-סוף ברוך-הוא. -

נברא שהוא בעל גבול אינו יכול להשיג שום השגה בבורא שהוא "אין סוף" ובלי גבול. שזה כפי ש"אור אין סוף" הוא למעלה מעולמות בכלל - אי אפשר שתהיה לשום נברא השגה בו, וגם אחרי אשר האיר ה' מאורו יתברך -

ה ארה בלבד מאורו, והאציל בבחינת השתלשלות מדרגות רבות, מדרגה אחר מדרגה, -

מדריגה למטה ממדריגה, בבחינת צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים -

לבושים רבים המעלימים ביותר על האור ומסתירים אותו, הידועים ליודעי חן, -

ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה), ונקראים באדרא רבה בשם "שערות", -

כשם ששערה חיותה מצומצמת, עד שיכולים לגזוז אותה מבלי להרגיש שום כאב - כך החיות הנמשכת על ידי הצמצומים, נקראת "שערות", כלומר המשכה מצומצמת ביותר, וכדכתיב -

וכמו שכתוב בדניאל: "ושער ראשה כעמר נקא כו'" -

ושערות ראשו הן כצמר לבן, כלומר, שישנן למעלה המשכות הנקראות בשם "שערות", הרי, גם אחרי כל הצמצומים, אף-על-פי-כן, לא יכלה הנפש או הרוח ונשמה למסבל -

לסבול האור, כי טוב ומתק האור וכו', -

כלומר, טוב כזה ומתיקות כזו שאין בכוח הנברא ל"קבלם" מבלי שיגווע מהמתיקות - כפי שיסביר להלן, כמו שכתוב: "לחזות בנעם ה'", לשון נעימות וערבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ, כמו שכתוב: "אז תתענג על ה', והשביע בצחצחות כו'", -

"צחצחות" הוא לשון "צחה צמא", -

צמאון שאינו נרווה, אלא צמא תמיד ליותר, שכן התענוג הוא אין סוף, כמו שכתוב בזהר, ואין בכחה -

של הנשמה, לקבל הנעימות וערבות הצחצחות, שלא תצא מנרתיקה -

מהמוגבלות שלה, ו -

לא תתבטל ממציאותה כנר -

הבטל באבוקה. -

מפאת האור הגדול של האבוקה בטל אור הנר לגמרי במציאות - כך מצד האור הגדול של התענוג והמתיקות היתה הנפש בטלה ממציאותה, אם לא, שמבחינת אור זה עצמו תשתלשל ותמשך ממנו איזו הארה מועטת, בדרך השתלשלות מדרגה אחר מדרגה בצמצומים רבים, עד שיברא ממנה -

מההארה שבאה מן האור, לבוש אחד נברא, מעין מהות אור זה, להלביש -

בלבוש זה את הנפש רוח ונשמה, ודרך לבוש זה שהוא מעין אור זה תוכל -

הנשמה להנות מזיו אור זה ולהשיגו, ולא תתבטל ממציאותה, -

שכן, כיוון שהלבוש בא מאור זה, הרי זה מעניק כוח לנפש "לקבל" את האור, וכיוון שהלבוש הוא הרי "נברא" יכולה הנשמה להתלבש בלבוש זה, והלבוש עצמו אינו בטל במציאות באור זה, מפני שהוא הרי בא מאור זה עצמו - ואלה הם לבושי המצוות, וכמשל הרואה בשמש דרך עששית זכה ומאירה וכו', וכמו שכתוב: "ויבא משה בתוך הענן, ויעל כו'", -

על הר סיני", שנתלבש בענן ועלה וראה דרך הענן וכו', -

שהענן שימש כלבוש למשה שיוכל "לקבל" הגילויים על הר סיני, כמו שכתוב בזהר חלק ב' דף רי ורכט.