אך להבין, איך האתרוג שהוא מרפ"ח -

288 הניצוצות, שלא נבררו עדין, -

שכן, האתרוג כפרי גשמי הרי חיותו מ"נוגה", שבזה יש מרפ"ח הניצוצות של תהו, וזה באופן כמו "קודם הבירור", לפני שנתברר להיות אלקות, וכן קלף התפלין, -

עליו נכתבות פרשיות התפילין, שהוא קלף גשמי והוא מרפ"ח הניצוצות - ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצילות, שכבר -

הכלים של הספירות, נבררו ונתקנו על ידי שם "מ"ה" להיות בחינת אלקות -

ששם "מ"ה" מברר, הנה המשל לזה היא -

ענין הזריעה והנטיעה, שהגרעין -

שזורעים או נוטעים, מעורר כח הצומח שבארץ, שהוא דבר ה': "תדשא הארץ כו' -

דשא, עץ פרי כו'", -

שהצמיחה היא הרי לא מהגרעין, כי אם מ"כח הצומח" (כפי שהוסבר ב"אגרת הקודש" סימן כ'), הגרעין משמש כ"העלאת מ"ן" והתעוררות של הפרט המסויים של כוח הצומח שהתבטא באותו גרעין, הרי כוח זה נכלל ב"כח הצומח" הכללי שבארץ (אחרי שהגרעין נרקב ונפסד), שאז זה מעורר ומפעיל את כוח הצומח שבארץ שאכן יצמיח אותו עץ פרי מסוגו של הגרעין שזרע, והכוח הצומח העצמי, עצם כוח הצומח, הוא המאמר "תדשא הארץ דשא" וכו' שהוא מקור כל סוגי הצמיחה. מה שהגרעין מעורר את כוח הצומח שהוא כוח רוחני וכוח אלקי, הרי זה על ידי העלאת "מין נוקבין" לשרשו, -

שהגרעין ששרשו הוא מכוח הצומח, נעשה "העלאת מ"ן", התעוררות מדבר נמוך יותר לענין עליון יותר, התעוררות מהמקבל אל המשפיע. הרי הגם שהגרעין הנזרע אין לו כל ערך לגבי כוח הצומח, בכל זאת הוא מהווה "העלאת מ"ן" לעורר את כוח הצומח, כיוון שהוא השורש שלו. ככה מעוררים הקלף -

של התפילין, והאתרוג -

מד' המינים, עד רום המעלות, -

והמדריגות, שהוא שם "ס"ג" שלפני -

ולמעלה מ- השבירה, -

של שבירת הכלים, שהוא -

שם "ס"ג" הוא מהות ועצמות אורות שב"אדם קדמון", -

שהוא הפרצוף הראשון, המחשבה הקדומה, המחשבה הראשונה, של "אין סוף", הכולל כל ההשתלשלות, ובפרצוף זה ישנן המהות והעצמות של הפרצוף ואין זה הארה בלבד; הרי ששם "ס"ג" הוא ממהות ועצמות האורות של "א"ק", ולא הארה בעלמא כמו שם "מ"ה" ש - בא ממצחו. -

של "א"ק". כל האמור הוא בקיום מצות תפילין או מצות אתרוג, כשמקיימים אותן במעשה, וכן בלימוד ועיון הלכותיהן -

ההלכות של מצות תפילין ושל מצות אתרוג, מעורר בחינת חכמה-בינה-דעת שבעשר ספירות דכלים דזו"ן, ועד רום המעלות גם כן בחינת חכמה-בינה-דעת שב -

שם "ס"ג" דפנימית "אדם קדמון", היוצא דרך ה"עינים" כו'. -

של "א"ק", "עינים" כמו ענין הראיה, הן ענין של פנימיות, שלא כמו המצח שהוא ענין של חיצוניות. על כל פנים, הרי שענין מעשה המצוות, מה שהוא עושה מצוה בדבר גשמי, מעורר גבוה מאד בשורש עד בשם "ס"ג" שלמעלה משבירת הכלים, וכן גם בלימוד ההלכות של המצוות מעוררים בפנימיות של המדריגה העליונה מאד, שכן כשלומדים אודות המצוה הרי "מעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש"; אך, כיצד הדבר כשלומדים פרטי ההלכות של איסור לא-תעשה, שבכך הרי לא שייך הענין של "כאילו קיים", ובמיוחד בדברים שאינם שכיחים כלל, שבהם לא שייך אפילו הענין כפי שהוא ב"לא תעשה" שיכול להיות שההימנעות ממנה יש בה ענין חיובי - שכן "ישב ולא עבר עבירה" נותנים לו שכר "כאילו עשה מצוה"

- גם ענין חיובי זה לא שייך בדברים אלה שאינם שכיחים כלל, ובכל זאת אנו אומרים, שיש להרבות בלימוד ההלכות יותר מאשר בלימוד סדר ההשתלשלות המביא לאהבה וליראה? יסביר רבנו הזקן להלן, שיש ענין בלימוד התורה המשתווה גם במצוות עשה וגם במצוות לא-תעשה, שלימוד הענין בלבד, גם כשאינו יכול להביא לידי מעשה של קיום מצוה-עשה או להישמר מלא-תעשה - ובכל זאת לימוד ההלכה עצמו יש בו המעלה העליונה ביותר, מה שעל ידי הלימוד נעשה האדם מקושר ל"חכמה עילאה" (עליונה), שכן, כל פרטי ההלכות הם המשכות מ"חכמה עילאה" של המאציל ברוך הוא. ובלשון רבנו הזקן: וכל הנזכר לעיל -

שמעשה המצוה או לימוד ההלכה של המצוה, מעוררים למעלה מעלה עד בשם "ס"ג" שלפני השבירה, הוא במצות עשה, אבל לא בלימוד פרטי הלכות אסור לא תעשה לכאורה, ובפרט בדלא שכיחי כלל -

בפרטי דיני לא-תעשה שאינם שכיחים כלל שיהיו במעשה, הרי במילא גם לא שייך שם הענין של "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה", שההימנעות עצמה יהיה בה ענין חיובי, כמו פרטי הלכות פגול וכהאי גונא. -

וכדומה, שאינם שכיחים כלל, מדוע, איפוא, יש להרבות גם בלימוד הלכות אלו יותר מאשר בלימוד סדר ההשתלשלות המביא לאהבה ויראה?