ועוד זאת, -

נוסף על מה שהוסבר לעיל על המעלה של מצוות מעשיות (ושל לימוד ההלכות של המצוות) לגבי האהבה ויראה של הנפש (למרות שאהבה ויראה הן ענין רוחני ואילו המצוות המעשיות נעשות בדברים גשמיים), מעלה שהיא בגין ענין ה"בירורים" הנעשים על ידי מצוות מעשיות, ואשר הם תכלית ההשתלשלות; הרי זו מעלה מצד הכוונה העליונה והתכלית, המבוצעת על ידי מצוות מעשיות, אך בעצם אהבה ויראה של הנפש הן למעלה מהמצוות המעשיות. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם בעצם, מצד ה שורש שלהם, הבירורים של המצוות המעשיות הם למעלה מה שורש של הנפש. ובלשון רבנו הזקן: שבאמת הברורין שבבריאה־יצירה־עשיה מרפ"ח, -

מ-288 הניצוצות של תוהו, בירורים אלה מתבררים על ידי תורה ומצות במחשבה דיבור ומעשה, -

על ידי לימוד התורה במחשבה ודיבור ועל ידי מעשה המצוות, ובירורים אלה גבוהין בשרשן מנפש-רוח-נשמה שבאדם, כי -

הבירורים הן מ -

שם "ס"ג" שבפנימית "אדם קדמון", ונפש-רוח-נשמה שכבר נתקנו על ידי -

שם "מ"ה", הוא -

השם "מ"ה" יוצא מה"מצח" -

של "א"ק", הארה בעלמא. -

הארה בלבד מבחינת "א"ק" (אדם קדמון), לא פנימיות "א"ק". שם "ס"ג" ושם "מ"ה" הם שניהם מארבעת השמות היוצאים מארבעת האופנים והגימטריאות של שם הוי': כששם הוי' הוא במילוי ווא"ו'ין הוא בגימטריא "ס"ג", והוא שם "ס"ג", וכששם הוי' הוא במילוי אל"פ'ין הוא בגימטריא "מ"ה", והוא שם "מ"ה"; וכידוע בקבלה, שהשם "ס"ג" שייך ל"תהו" שלמעלה מ"תיקון", ושם "מ"ה" - ל"תיקון". וזה מה שרבנו הזקן אומר, שהבירורים של המצוות המעשיות - שרשם בשם "ס"ג" שב פנימיות "א"ק" (אדם קדמון), שהיא המחשבה הראשונה הכוללת כל סדר ההשתלשלות, אך הנפש או הרוח או הנשמה של האדם, שנשמות ישראל הן הרי מ"עולם התיקון", הרי כבר נתקנו על ידי שם "מ"ה" (ש"מ"ה" - מתקן), ושם "מ"ה" הוא הארה בלבד הבאה מה"מצח" של "אדם קדמון". וזהו שכתוב : "לפני מלך מלך כו'". -

לבני ישראל" - ש"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", על פי קבלה, הכוונה: ה"מלכים" והספירות של "עולם התהו", שהם " לפני " ולמעלה מ"מלך מלך לבני ישראל" המוסב על עולם התיקון, שכן, עולם התיקון הוא הארה בלבד מ"א"ק", ואילו תהו (שמתהו בא ענין הניצוצות והבירורים) הוא משם "ס"ג" שמ פנימיות "א"ק". והינו טעמא -

זה הטעם, שהאדם חי במזונות דומם-צומח-חי, ומבררן ב"מ"ה" שבו, -

כיוון שהנשמה באה מעולם התיקון ויש בה שם "מ"ה", ובכוח זה היא מבררת הבירורים של הניצוצות שבדומם, צומח וחי, וחי בהם, -

לאחרי שהאדם מברר הניצוצות שבדומם-צומח-חי וממשיך עליהם מעליונות שרשם שבתהו - הוא "חי" בהם, הם מוסיפים לו תוספת חיות ברוחניות, לפי שהם -

הבירורים והניצוצות שבדומם-צומח-חי מ"ס"ג". -

שהרי באופן כללי לא מובן, מדוע שהאדם, שהוא "מדבר" ולמעלה מעלה מ"דומם" ו"צומח" ואפילו מ"חי" - יצטרך להזדקק עבור חיותו למזונות שהוא מקבל מדומם-צומח-חי? אלא הפירוש הוא: ש"לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם" , שלא מעצמיות הלחם (שהוא צומח) חי האדם, כי אם מצד "מוצא פי הוי" שבלחם, ברם, עדיין הדבר טעון הסבר: הרי האדם עצמו יש בו גם כן ה"מוצא פי הוי"' מה"נעשה אדם" , מדוע, איפוא, עליו להזדקק ל"מוצא פי הוי"' שבלחם (ובדומם ובחי)? אלא, ה"מוצא פי הוי"' שבלחם הוא בשרשו למעלה מה"מוצא פי הוי"' שבאדם, שכן, האדם הוא מ"תיקון" ושורש המאכל הוא ב"תהו" שלמעלה מ"תיקון", ובשמות זה שם " ס"ג " שלמעלה משם " מ"ה ". ועוד זאת, -

מצד עוד דבר ישנה עליונות במצוות המעשיות לגבי האהבה והיראה של הנפש, כמו שכתוב : "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו"

- שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה, -

אי אפשר שתהיה בהתגלות למטה, רק חיצוניותו -

של העליון, ובחינת אחוריים, -

בלבד, כנאמר לעיל "ופני לא יראו", שהוא נובלות חכמה עלאה. -

חכמה עליונה. הרי שהאהבה והיראה של הנפש על ידן האדם דבוק במדות ה עליונות, שהן הפנימיות והעצמיות של הספירות, אי אפשר שיומשך בנפש מפנימיות ועצמות המדות - כי אם מחיצוניותן בלבד, ואילו מהמצוות המעשיות, הבאות מנצח- הוד-יסוד של הספירות, שהן החיצוניות והגילוי של הספירות - יכול להימשך מפנימיותן ועצמיותן במצוות המעשיות. ועוד זאת, -

קיימת מעלה במצוות המעשיות לגבי האהבה והיראה של הנפש, שכן, האהבה והיראה שהן ענין רוחני, הן למשל כמו דיבור והשפעה של שכל, שהרב משפיע לתלמידו, שנותן לו רק הארה משכלו ולא עצם השכל, ואילו מהשפעת הטיפה, שהיא גשמית - יש ממנה "הולדה" שכל ה"עצם" מתבטא בה, עד שגם יכול להיות "יפה כח הבן מכח האב" , שהענינים שלא היו בגילוי באב, יכולים להיות בגילוי בבן. על דרך זה יסביר רבנו הזקן, הוא ההבדל בין אהבה ויראה רוחניים למצוות מעשיות גשמיים, שהאהבה ויראה הן ענין של "אורות", כמו למשל השפע של אור השכל, ומצוות מעשיות הן ענין של "כלים", ובהארת הכלים מתבטא "עצמיות", כמו למשל בטיפה הגשמית מתבטא ה"עצם". שהרי הדיבור מדברי חכמה עלאה -

חכמה עליונה, אינו מוליד, -

אינו בורא "יש מאין", כמו למשל מהשפעת השכל והחכמה לא נהיית שום הולדה של מציאות חדשה, והטפה שנמשכה מהכלי דחכמה עלאה -

כמו למשל באדם הטיפה שהיא מ מוח האב, יש בה כח המוליד ומהוה יש מאין. וגם המשכת חכמה עלאה -

מהאור של "חכמה עילאה", כמו למשל כוח החכמה שבאדם, כלולה בה. -

בטיפה הבאה מהכלי של "חכמה עילאה", והטעם, -

טעמו של דבר, מפני שבה -

בטיפה, נמשך מהותה ועצמותה דחכמה עלאה. -

כל האמור הוא בקשר לטיפה הבאה מהכלים של "חכמה", מה שאין כן בדבור ומחשבה, -

שבשכל שהוא מבטא בדיבור או מהרהר במחשבה - אין מעצמות ה"חכמה", ואפלו בהשכלת השכל באיזו חכמה -

למרות שזו השכלה שלא "נשמעות" בה עדיין אותיות, גם לא אותיות המחשבה, שכן היא עדיין למעלה מאותיות, אף על פי כן, הרי חכמה זו -

היא, רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו, והארה זו היא לבוש למהותו ועצמותו של השכל, והשכל -

לכשעצמו, הוא הארה ולבוש -

בלבד, למהות הנפש. -

הרי שאין בהשכלת שכל זה ממהות הנפש, שלא כפי שהדבר בטיפה, שלמרות שהיא גשמית, הרי יש בה ממהות ועצמות הנפש, כפי שיסביר להלן: מה שאין כן הטיפה, נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלבשת במחין, ולכן מולידה בדומה לה ממש. -

בדומה לנפש, שכן, יש בטיפה מעצמות הנפש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מ"נשיקין" -

ש"זיווג נשיקין" הוא זיווג רוחני, ובמילא עבודתם היא עבודה רוחנית, להנשמות היוצאין מהכלים. -

שבכלים יש ענין של "עצם", והנשמות הבאות מהם, הן למשל כמו השפעת הטיפה שיש בה השפעה מה"עצם". ברם, בהתאם לכך היה צריך להסתבר, שגם באהבה ויראה של נשמות תהיה המשכה מ"עצם", כיוון שנשמות הרי באות מהכלים שבהם יש ענין של "עצם", ורבנו הזקן הסביר לעיל, שהאהבה ויראה של הנשמות הן כמו השפעת השכל מרב לתלמיד, שהיא השפעה של הארה בלבד ולא של "עצם"? יסביר על כך רבנו הזקן להלן, שכיוון שהכלים ד"אצילות" נעשים נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, יש במילא מה נשמה שני סוגי השפעה: השפעה של "הארה" שהיא אהבה ויראה שכליים, והשפעה של "עצם", המתבטאת במצוות מעשיות. אך הכלים דאצילות נעשו נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, -

ומהנשמה ישנם שני סוג השפעה, והלכך -

ולכן, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה שכליים הן כמלאכים ד"נשיקין" -

שהוא ענין רוחני והארה בלבד, מהארת חיצונית דחכמה-בינה-דעת -

המאירה בבריאה-יצירה-עשיה. -

ואין זה "עצם", למרות שזה בא מכלים ד"אצילות", והטעם, -

טעמו של דבר הוא, משום דפנימית חכמה-בינה-דעת ומהותו ועצמותו של אור פנימי - אינו יכול להתגלות אלא על ידי הארת הכלים דוקא, היורדים למטה כטפת האדם ממחין, וכמו שכתוב: "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו". -

ולכן מן ההכרח שתבוא בהעלם, כמו הטיפה למשל. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם מצד עצם העבודה, יש יתרון מעלה במצוות מעשיות לגבי אהבה ויראה שכליים; שכן, אהבה ויראה שכליים הן ענין של "העלאה" בלבד, וזה "פועל" כך למעלה ענין של "העלאת האורות", שאין זו תכלית הכוונה, אלא תכלית הכוונה היא ענין של "המשכה", להמשיך אלקות למטה בעולם - דבר הנעשה על ידי מצות מעשיות. ובלשון רבנו הזקן: