כז. כפי המצויין בהקדמה לאגרת הקודש זו (סימן כז), כתב רבנו הזקן אגרת זו אל חסידים אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מויטבסק (מהורודוק) זכרונו לברכה, בתור "אגרת תנחומים" לנחם את החסידים, וסיים את האגרת בקריאה של התעוררות אל החסידים אודות צדקה בכלל ואודות החזקת משפחת רבי מענדעלע מויטבסק בפרט.

באגרת זו מנחם רבנו הזקן את החסידים שקבלו מהצדיק, גם ברוחניות, בענינים של תורה ועבודה, וגם בגשמיות, על ידי ברכותיו ועצותיו - שצדיק אחרי הסתלקותו נמצא עדיין בעולם זה (והוא מביא מהזוהר, שזה עוד יותר מאשר לפני זה כשהיה בחיים חיותו בעולם זה), וביכולת התלמידים לקבל ממנו ברוחניות בענינים של תורה ועבודה - יותר מאשר לפני ההסתלקות; וכן גם בגשמיות מגינים הצדיקים על העולם ה זה אחרי הסתלקותם יותר מאשר לפני הסתלקותם.

מה שכתב -

רבנו הזקן ל -

חסידים, יושבי ארץ הקדש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לנחמם בכפלים לתושיה, על פטירת הרב הגאון והמפרסם איש אלקים קדוש, נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, מורנו הרב מנחם מנדל נשמתו עדן. אהובי אחי ורעי אשר -

יקרים לי כנפשי כו', -

בהתאם למובא ב"לקוטי הגהות" על "תניא", הכוונה ב"אהוביי" - על דרך לשון המדרש "לא זז מחבבה עד שקראה בתי", כבת החביבה על אביה במיוחד, "אחיי" - על דרך "לא זז מחבבה עד שקראת אחותי", אהבה שהיא אחוואית, "ורעיי" - על דרך "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי", כאהבתה של אם, ו"אשר כנפשי" - על דרך "קראה בשמו" - האהבה כפי שהיא לנפש העצמית, ו"כו"' הכוונה יותר מאשר הנפש העצמית, המוסב על יחידה שבנפש, ה' עליהם יחיו, חיים עד העולם, -

בהתאם לפירוש האמור ב"לקוטי הגהות" מוסב "ה' עליהם יחיו" על מקיפים - עליהם, ו"חיים עד העולם" היינו המשכת המקיף בפנימי, וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחרי דרישת שלומם כמשפט לאוהבי שמו, באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים, -

מתוך צער על הסתלקות הצדיק רבי מענדעלע, ולנחמם בכפליים לתושיה, אשר שמעה אזני -

מה ששמע רבנו הזקן מאחרים, ותבן לה, על מאמר רז"ל ד"שבק חיים לכל חי" -

שהשאיר חיים לכל החיים, כשצדיק מסתלק אומרים עליו שהשאיר חיים לכל החיים, שבפשטות הכוונה היא, שאחרים נשארו בחיים כשהוא עזב את העולם, ברם, לא ברור, לפי זה, הלשון "שבק", שהרי את החיים של האחרים לא הוא זה שהשאיר להם?! יסביר רבנו הזקן להלן, שלשון חכמינו ז"ל מדוייקת, שכן הכוונה היא אכן שהוא השאיר מחייו לאחרים, שהרי מה הם החיים של צדיק - אין הם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים של אמונה, יראת א' ואהבת ה', בהן כתוב הלשון "חיים", ובשעה שצדיק עוזב את העולם הוא משאיר מאמונתו, יראתו ואהבתו, לכל מקושריו, שיכולים לקבל יותר מאשר כשנשמתו היתה בגוף, כי "צדיק באמונתו יחיה", -

הרי שלגבי אמונה משתמשים בלשון "חיים", וב"יראת ה' -

כתוב: לחיים", -

שיראת ה' נותנת חיים, וברשפי אש שלהבת אהבתו -

להקדוש ברוך הוא, שזה יותר מאשר מחיים, לכל בהן -

להכניס בהם חיי רוחו [נסח אחר: ונשמתו] -

שהוא מכניס בהם לא רק רוחו כי אם גם נשמתו, "רוח" יש לה יותר שייכות לתלמידים המקבלים מרוחו, כפי שיאמר רבנו הזקן להלן, אלא כפי המובא ב"לקוטי הגהות" שמן הסתם בבן הרי המועבר אליו כולל גם נשמה, למרות שבתלמיד אחר הרי זה רוח בלבד, כל ימי חלדו, -

הוא מכניס את רוחו בענינים של אמונה, יראה ואהבה, ויהי בהעלות ה' רוחו, -

בשעת הסתלקותו של הצדיק, ונשמתו אליו -

אל הקדוש ברוך הוא, יאסף, ויעלה בעלוי אחר עלוי עד רום המעלות - שבק -

הוא משאיר אז, חיי רוחו, "פעלתו אשר עבד בה" לפנים בישראל, -

שהשפיע בהם ברוחו הענינים של אמונה, יראת ה' ואהבת ה'. "לפנים" יכולה להיות משמעותה גם ה פנימיות, מה שהשפיע בהם ענינים אלה בפנימיות, פעולת צדיק לחיים -

שעבודת הצדיק היא בשביל החיים, לתת להם חיים, הרי הוא משאיר זאת לכל חי, היא נפש כל חי -

בחיים של תורה ומצוות, הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם, -

אהבה גדולה ואהבת נצח, בל תמוט לנצח, אשר מי האיש החפץ חיים, -

המחפש לדבקה בה' חיים - בעבודתו -

של הצדיק, תדבק נפשו, והיתה -

ותהיה צרורה בצרור החיים את ה', בחיי רוח אפנו -

כמו האויר שאדם שואף על ידי נחיריו, שעל ידי זה הוא חי, אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים, -

כלומר, בחינת חי' שבנשמה שלמעלה מבחינת נשמה, וזה נותן חיות עליונה יותר בבחינת מקיף, שבחיות זו יכולים לעבור את הקשיים של הענינים הלא-יהודיים (ענינים שאינם קדושה), אשר שבק לנו, בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת, -

לצדיק, ואהבתו, -

לצדיק, אהבת אמת הטהורה, -

אהבה אמיתית טהורה, מקרב איש ולב עמק, -

בהתאם לכך, הרי כפי מדת התקשרותו אל הצדיק וכפי מדת האמת והטוהר של אהבתו לצדיק, משאיר לו הצדיק מרוחו והשפעה בענינים של אמונה, יראה ואהבה, כי "כמים הפנים וכו'", -

לב האדם לאדם", כשיש לו אהבה לצדיק, הרי משתקף ויוצר אהבה מהצדיק אליו, ורוח -

רוח האהבה שיש לו לצדיק, איתי -

מביאה רוח -

אל הצדיק, ואמשיך -

וממשיכה רוח, -

שהיא גבוהה בהרבה, ורוחו -

של הצדיק, עומדת בקרבנו ממש, -

רוחו של הצדיק עומדת ומשפיעה בפנימיות בנו - מקושריו, כי בראותו ילדיו -

תלמידים נקראים "בנים", מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך, אשר יתגדל ויתקדש, כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו נצח סלה ועד. -

הרבי מציין, בקשר ל"הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", לעיין בזוהר חלק ב' (רטו, א) ובזוהר חלק ג' (ס"פ קדושים), שם דן הזוהר בהבדל שבין "דרך" ל"אורח", ש"דרך" היינו דרך סלולה ש כבר סלל הצדיק שכולם יכולים ללכת בה, ו"אורח" היינו דרכים חדשות ונתיבים הנוצרים כעת, מותאמים לפי אופן עבודתו של כל אחד, וכן - לעיין ב"לקוטי תורה" שיר השירים (יב, ב). ומה שרבנו הזקן מדבר בענין חיי הצדיק בשלשה ענינים אלה, אמונה, יראה ואהבה, דוקא - הוא מפני (כפי שהוא מביא ב"אגרת הקודש" סימן א') שהן ה"זרועות" המחזיקות את כל הגוף, הרי שהן היסוד והעיקר בעבודת ה'.