והא דאמרינן בעלמא, - ומה שאנו אומרים בכל מקום, דמחצה על מחצה - מחצית מצוות ומחצית עוונות, מקרי - נקרא, בינוני, ורוב זכיות מקרי - נקרא, צדיק, הוא שם המושאל לענין שכר ועונש, - שם שאינו מציין את משמעותו האמיתית של הדבר, כי אם שואלים מלה מסויימת ממקום אחר, כדי להסביר בו פרט מסויים של הדבר. כך גם השמות ''בינוני'' ו''צדיק'' הם שמות מושאלים לגבי שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו, - ההבדלים בין צדיקים, בינונים ורשעים, נחשבים כאן רק בשייכות למשפטו של אדם, והוא נידון לפי רוב מעשיו, ומקרי - ונקרא, צדיק בדינו, מאחר שזוכה בדין, - לגבי פרט זה שיצא זכאי בדין, הוא נקרא ''צדיק'' כלומר ''צודק'',
אבל, לענין אמיתת שם התואר והמעלה, של מעלת ומדריגות חלוקות צדיקים ובינונים, אמרו רבותינו ז"ל: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" - שאין לו יצר הרע, כי הרגו בתענית; - דוד המלך הרג את היצר-הרע שלו על-יד תעניות. ברם, ברור הדבר שאפשר להרוג את היצר-הרע גם בדרכים אחרות. על-כל-פנים, מגמרא זו מובן שהמשמעות האמיתית של ''צדיק'' הוא זה שאין לו יותר יצר-הרע.
אבל, כל מי שלא הגיע למדרגה זו, אף שזכויותיו מרובים על עונותיו, אינו במעלת ומדריגת צדיק כלל. - אפילו לא במעלת ומדריגת ה''בינוני''. ולכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש: ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם": - כלומר, בכל דור ישנו צדיק שהוא יסוד העולם. דבר זה מובן רק על-פי מה שלמדנו ש''צדיק'' הוא זה שאין לו יצר-הרע לגמרי. שכן, אם ''צדיק'' הוא זה שיש לו רוב מצוות - מדוע הוא אומר שצדיקים הם כל כך מועטים? הרבה יהודים ישנם שיש להם רוב זכיות!
אך, ביאור הענין, - להבין מה הן מדריגות ה''צדיק'' וה''בינוני'', וכיצד בצדיקים עצמם ישנן כמה וכמה מדריגות, על פי מה שכתב הרח"ו - רבי חיים וויטאל, ז"ל בשער הקדושה [ובעץ חיים שער נ' פרק ב'], דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב: "ונשמות אני עשיתי", - נשמות לשון רבים, למרות שהפסוק מדבר אודות יהודי יחיד, כמו שנאמר לפני זה: ''כי רוח מלפני יעטוף",
שהן שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, - כמו קליפת פרי, המכסה ומסתירה על התוכן הפנימי של הפרי, כך ברא הקב''ה כוחות המסתירים על החיות האלקית הפנימית שבכל דבר. ''סטרא אחרא'' - משמעותו, צד אחר, לא צד הקדושה, אלא הצד ההפכי מקדושה, וזהו נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב: "כי נפש הבשר בדם היא", - הנפש המחיה את גופו הגשמי של האדם, הוא הדם,
וממנה - מנפש זו, באות כל המדות רעות, מארבע יסודות רעים שבה, - יסודותיה של נפש זו הם רעים, שכן, היא באה הרי מקליפה ומרע, והם ארבעה במספר, שכן, כשם שכל דבר גשמי מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, כך גם כל דבר רוחני, כולל מציאותה של נפש זו, מורכב מארבעה יסודות רוחניים, שמהם באות המדות הרעות,
דהיינו: כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה, - טבעה של האש להימשך ללמעלה, ומשום כך באות ממנה המדות הרעות כעס וגאווה: כעס הוא פועל יוצא מגאווה, שכן, כשאדם אינו מתגאה, הוא ממילא אינו כועס כשמישהו עושה דבר נגד רצונו.
ותאות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, - כלומר, כל הדברים המביאים לתענוג, ומכיון שמים מצמיחים דברים המביאים תענוג, הרי זה אומר שבמים מוסתר ענין התענוג, והתאוה לתענוג באה, איפוא, מיסוד המים.
והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח, - כשם שהרוח אין בה ממשות, כך אין בהוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, שום ממשות והם נעדרי תוכן לגמרי.
ועצלות ועצבות מיסוד העפר. - כשם שהעפר בטבעו יש בו כבדות והוא נמשך ללמטה, כך גם עצלות, שהיא בעצם כבדות באברי האדם, עצבות ומרה שחורה, מביאות את האדם לנמיכת רוח ולכבדות.
וגם מדות טובות, שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים, באות ממנה. - מהנפש של הקליפה, אלא נשאלת השאלה: אם נפש זו מקליפה ומרע, כיצד באות ממנה מדות טובות? - על כך הוא אומר: כי בישראל, נפש זו דקליפה, היא מקליפת נוגה, שיש בה גם כן טוב, - ומטוב זה שבנפש זו באות ביהודי המדות הטובות הטבעיות, והיא - קליפה זו באה מסוד עץ הדעת, - שיש בו טוב ורע:
מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות, שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פרק ג: וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין, - כל הטוב שעושים אומות העולם הוא לטובת עצמם, מכיון שנפשותיהם הן מקליפה כזו שאין בה טוב כלל.
וכדאיתא - וכמו שמצינו, בגמרא על פסוק: "וחסד לאומים חטאת" - שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, אינן אלא להתייהר כו': - יהודי, כשעושה טוב, גם אם זה בא מצד טבעו הטוב, הרי כוונתו בכך היא לעזור לזולת. ראיה לכך: באם הזולת אינו זקוק לעזרתו, הוא מרוצה ושבע רצון. ואילו, באומות העולם אין כוונתם לעזור לזולת, כי אם למלא שביעות רצונם הם, להגדיל את שמם ולהתגאות. אמנם, גם בין אומות העולם ישנם יוצאים מן הכלל, והם הנקראים חסידי אומות העולם, שיש בהם מדות טובות, ומטיבים עם הזולת כדי לעזור לו ולא לטובת עצמם, שכן, הנפש שלהם איננה מהקליפות הטמאות לגמרי, כי אם מקליפת נוגה [הערת כ''ק רבינו: מפני שנלקחים מנוגה כו' כידוע בשער חהמ''צ בס' - לקוטי ביאורים לר''ה מפארטיש מז, ב. -].
מספרים על החסיד רבי הלל מפאריטש - מגדולי החסידים, גאון בנגלה ובקבלה, חיבר ספרים בחסידות ותשובות בנגלה, ובהיותו עילוי נפלא היה כבר בצעירותו בקי בהרבה ספרי קבלה - שבתחילה חשב את עצמו במדריגת ''צדיק'', ואילו משנהיה לחסיד חב''ד והחל ללמוד הפרק הראשון בספר התניא, אמר אימרה רוסית: צדיק ודאי שאיננו - הלואי בינוני.
