והנה, אור זה הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, הנקרא בשם "נעם ה'" ו"צחצחות", -

צמאון של תענוג, להתענג על ה', ו"ד' מאות עלמין דכסופין דמתענגי בהון צדיקיא כו'", -

וארבע מאות העולמות של "כיסופין" מלשון "נכסוף נכספת", שהצדיקים מתענגים בהם, כמו שכתוב: "ארבע מאות שקל כסף כו'" -

שעל פי קבלה, משמעותם הרוחנית היא, ארבע מאות עולמות של כוסף ותענוג לצדיקים, הנה יש בו -

באור זה, מעלות ומדרגות רבות מאד, גבוה מעל גבוה, -

עד כמה שמדריגה אחת תהיה גבוהה ישנה עוד מדריגה למעלה ממנה, אך הארה מועטת היורדת מדרגה אחר מדרגה לברא לבוש זה, -

הלבוש הנזכר לעיל המאפשר לנשמה לקבל את האור, היא מבחינת מדרגה האחרונה שבאור זה, ונקראת בשם "מדרגה החיצונה" -

לא הפנימיות של האור, כי אם החיצוניות בלבד, ו"אחורים" דרך משל, כמו שכתוב בזהר דף רח עמוד ב (עין בספר מקדש מלך ) ו -

דף רי עמוד ב: ומה דאשתאר כו'. -

וממה שנשאר מאור זה נוצרים הלבושים ל נשמה. להלן יסביר רבנו הזקן, שחיצוניות האור שממנה נמשכים הלבושים, הרי זה מהרצון העליון הנקרא חיצוניות לגבי תענוג, שכן - כפי שיסביר להלן - רצון הוא חיצוניות התענוג. והנה, כמו שבנשמת האדם יש בה כח התענוג שמתענגת ממה שיש לה ענג ממנו , כמו מהשכלת שכל חדש וכהאי גונא, -

וכדומה, כשנשמת אדם מבינה רעיון שכלי חדש, היא מתענגת מכך, וכן משאר דברים שהאדם מתענג בהם, ובחינת חיצוניות ואחורים של כח ובחינת התענוג שבה -

שבנפש, היא בחינת כח הרצון שבה, שהוא רוצה מה שהוא רוצה, דהיינו

דבר שאינו צער, שהצער הפך התענוג. -

לכן, דבר שהוא צער אין הנפש רוצה בו. כלומר, דבר שאדם רוצה בו, הרי זה מפני שיש לו תענוג בו, הרי שתענוג הוא הפנימיות של הרצון שהוא חיצוניות לגבי תענוג. וככה על דרך משל באור אין-סוף ברוך-הוא גם כן, כביכול, הרצון העליון ברוך-הוא היא בחינת חיצוניות ואחורים לבחינת "ענג העליון" ו"נעם ה'" ו"צחצחות" ו"עלמין דכסופין" הנזכרים לעיל. -

שכל אלה הם העונג העליון, ואילו הרצון הוא החיצוניות מזה, וכשאנו אומרים שהלבוש לנשמה הוא מ"אחוריים" ו"חיצוניות" העונג העליון - הרי שהלבוש בא מהרצון העליון, הגם ש -

הרצון העליון והעונג העליון, הם מיחדים בתכלית היחוד, שהוא יתברך ורצונו אחד, ולא כרצון האדם חס ושלום, -

שרצונו של אדם איננו דבר אחד עם עצם הנפש, כי אם כוח מהנפש, אך הרצון העליון הוא הרי דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, לא מיניה ולא מקצתיה, -

לא ממנו ולא ממקצת ממנו, ואין דמיון ביניהם כלל -

בין רצונו של אדם לבין הרצון העליון, כיצד, איפוא, יכולים לחלק בין התענוג לבין הרצון למעלה, ולומר שתענוג הוא פנימיות הרצון ורצון - חיצוניות? אף-על-פי-כן דיברה תורה כלשון בני אדם , לשכך האזן מה שיכולה לשמע במשל ומליצה, -

ובהשוואה מנשמת האדם הכלולה מכוח התענוג והרצון והחכמה והבינה וכו', -

וכשם שבאדם התענוג הוא פנימיות הרצון וכו' כך גם אנו אומרים למעלה, וכנראה בחוש, שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא, אזי באותה רגע על כל פנים נולד לו

תענוג נפלא בשכלו, מכלל -

הרי זה מראה שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה, רק שמלבש -

התענוג בבחינת שכל וחכמה, וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה, דהינו שמשיגה ומבינה היטב, אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלבש בחכמה. ולכן נקראת בחינת בינה בשם "עולם הבא" בזהר הקדוש , שהיא -

"בינה" בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלבש בה, שמשיגים הצדיקים בגן עדן ומשכילים -

השכלות, בפנימיות התורה, דאוריתא מחכמה נפקא , -

תורה באה מ"חכמה", ואוריתא וקדשא בריך-הוא כלא חד : -

תורה והקדוש ברוך הוא הם כולם דבר אחד , הרי מובן בפנימיות התורה, באופן ההשגה שבגן עדן, שם משיגה הנשמה מהות האלקות, תענוג שהוא פנימיות כנ"ל - (הוספת כ"ק רבינו) - יש לה הרי השגה ב"אור אין סוף", וכדי שיהיה ביכולת לקבל זאת מן ההכרח להזדקק ללבושי המצות, כמוסבר לעיל. להלן יסביר רבנו הזקן, שבנוסף למה שמצוות הן לבושים לנשמה, שתוכל "לקבל" הגילוי של הזיו וההארה מאלקות, הן גם מחברות את המדריגה העליונה ביותר (מדריגת הכתר) עם הדברים הגשמיים שבהם נעשית המצוה, ובכך הן "עמודים" המחברים את העליון ביותר של הבית עם התחתון ביותר של הבית, שכן כך המצוות מחברות מדריגת הכתר עם הדברים הגשמיים של מצוות.