לב. אגרת זו, סימן ל"ב, היא האחרונה בסדר "אגרת הקודש" שסידרו בני הגאון המחבר, וכשם שהאגרת הראשונה פותחת בברכה, "פותחין בברכה", שבאה כתוצאה מ"שמועה טובה" שהגיעה אל רבנו הזקן על השלמת הש"ס ברוב עיירות ומניני אנ"ש - כך גם האגרת האחרונה ב"אגרת הקודש" מתחילה בברכה, "ברך ה' חילם";

כפי הנראה מתוכן האגרת, היא באה גם כן משמועה טובה שבעיירות ומניני אנ"ש הונהג ענין הצדקה לארץ ישראל, בסדר של גבאי-צדקה - "מעשה", המעורר את ה"עושים", ורבנו הזקן נותן את ברכתו על כך גם ל"מעשה" וגם ל"עושים", ומסביר את המעלה הנוספת שישנה כשההתעוררות לצדקה באה מהאדם עצמו, על ידי "עבודתו" העצמית, לגבי ההתעוררות כשהיא באה באמצעות אדם שני.

הרבי כותב באחד ממכתביו, שקיים גם קשר בין האגרת הראשונה לאגרת האחרונה. בכך שבשתיהן מדובר על העליונות והפעולה של עבודת התפלה בכוונה: באגרת הראשונה מדובר אודות "כוונת התפלה מעומקא דלבא כו' עד מיצוי הנפש כו'", ומה שזה פועל בענינים רוחניים, לחזק את השכל המתבונן בגדלות ה' ובחיזוק של אהבה ויראה, ובאגרת האחרונה מדובר אודות עבודת התפלה בהתעוררות של אהבת ה' בקריאת שמע "ולמסור נפשו באחד" ו"בכל מאדך" כפשוטו, כשהיא באה בפועל בנתינת הצדקה, שיש בה המעלה הנוספת כשההתעוררות לצדקה באה מהעבודה העצמית בעבודת התפלה.

ברך ה' חילם ופעל ידם ירצה, -

כלשון ברכתו של משה רבנו לשבט לוי, שבהתאם לחכמינו ז"ל זה מוסב על העבודה בבית המקדש, וב"אבות דר' נתן" הרי כתוב: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה", שבזמן הגלות יש לנו דבר המכפר בדוגמת העבודה בבית המקדש, והוא - גמילת חסדים, שצדקה וגמילת חסדים הן כמו ענין העבודה בבית המקדש, ויש לומר, שלכן מתחיל רבנו הזקן את הברכה לעושי הצדקה, בלשון זו, לרצון להם לפני ה' תמיד, -

יכול להיות שהכוונה היא, שכשם שעל ידי נתינת צדקה, למרות שנותנים "חומש" בלבד, מעלה ה"חומש" את "ארבע הידות", ארבעת החלקים הנותרים מרווחיו, שגם הם יעלו להוי', כפי שמוסבר בסוף פרק ל"ד ב"תניא", כך גם בנדון דידן, ש"פועל ידם", לא רק של מצות הצדקה, אלא של כל היגיעה והפעולות - יהיו "לרצון להם לפני ה' תמיד", כה יתן וכה יוסיף ה' לאומץ ליבם בגבורים, -

מהלשון נראה שאגרת זו באה כתוצאה "משמועה טובה" בענין הצדקה, שעל כך אומר רבנו הזקן "כה יתן וכה יוסיף", לחזק עוד יותר את לבם "בגבורים", בענין של "איזהו גבור הכובש את יצרו", לתת יותר מאשר יש ברצון לתת, ונדיב על נדיבות יקום, -

יכול להיות שהכוונה היא, שה"מעשה" מעלתו למעלה מנדיבות ה"עושים", להיות גדול המעשה -

מי שמעורר ומשפיע על אחרים לתת צדקה, שה"מעשה" הרי גדול מה"עושה", בכל עיר ומנין, ותחשב לו -

ל"מעשה" לצדקה. -

הצדקה של האחרים נחשבת כצדקה שלו. ועל העושה -

זה שנותן הצדקה - על ידי ההתעוררות ה"מעשה", נאמר: "צדקתו עמדת לעד" - "עמדת" לשון נקבה, שמקבל התעוררות לבו הטהור מ"גדול המעשה", -

לא שהוא מתעורר בעצמו לתת הצדקה, שאז הוא "משפיע", אלא הוא מקבל את התעוררות מה"מעשה", ובנוגע להתעוררות זו הוא בבחינת "נקבה" שהיא "מקבלת", אף-על-פי-כן "עמדת -

הצדקה שלו, לעד", פרוש, -

מהי הכוונה שהצדקה שלו עומדת (נשארת) לעד? שכל הצדקה והחסד שישראל עושין בעולם הזה מנדבת לבם הטהור - הן הנה חיות וקימות בעולם הזה הגשמי עד זמן התחיה, -

של תחיית המתים, שאז -

בזמן תחיית המתים, הוא זמן גלוי אלקות ואור-אין-סוף ברוך-הוא מבחינת סובב כל עלמין בעולם הזה, -

"אור אין סוף" שבבחינת "סובב" ו"מקיף" ולמעלה מכל העולמות - אור זה יאיר בהתגלות בעולם הזה בזמן תחיית המתים, וכמו שנתבאר באריכות במכתב דאשתקד. וצריך להיות כלי ומכון להתלבש בו אור-אין-סוף ברוך-הוא, כמו הגוף לנשמה על דרך משל, -

הגוף הוא כלי מתאים לקבלת הנשמה, והנשמה מתלבשת בגוף - כך צריך להיות כלי לקבלת ההתגלות של "אור אין סוף" ברוך הוא, ה"סובב כל עלמין", שיתגלה בתחיית המתים, כמו שכתוב: "הלוא כה דברי כאש" - מה אש אינה מאירה בעולם הזה אלא כשנאחזת ומתלבשת בפתילה כו', -

כך, כדי שאלקות תאיר בעולם הזה, זקוקים ל"כלי" בו תיאחז האלקות וישמש כ"פתילה", המתבטל וכלה לגמרי באש האלקי, כמו שנתבאר במקום אחר, והגוף והכלי לאורו יתברך, -

ל"אור אין סוף", היא מדת החסד ונדיבת הלב, לתן ולהשפיע חיות למאן דלית ליה כו', -

למי שאין לו משל עצמו, הרי שמדת החסד ונדיבות הלב - הנתינה בסבר פנים יפות ובהרגשת העני - הם כלי לאורו יתברך, כמו שכתוב בתקונים: "וכמה גופין תקינת לון, -

וכמה גופים תיקנת להם - לקבלת האורות של הספירות, ואתקריאו בתקונא דא חסד דרועא ימינא", -

והם נקראים ב"תיקון" זה: חסד - הזרוע הימנית, וכשם שלמעלה, חסד היא "דרועא ימינא" (זרוע ימנית), כך מדת החסד של האדם היא כלי לימין ולגילוי של מעלה, וכל הגוף נכלל בימין, -

"ימין" הוא כל עיקרו של הגוף, וכך אמר הפיט: "לבושו צדקה". -

שצדקה היא לבושו - סתם - של כל ה"גוף" - של הקדוש ברוך הוא, לקבלת ההתגלות של "אור אין סוף". וזהו שאמרו רז"ל: "אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד""; -

ששכר הצדקה הוא בהתאם לחסד שבאותה צדקה, כפי החסד ונדיבות הלב שהיו בנתינת הצדקה - כך הוא הקצירה והשכר לאותה צדקה. מדוע נקראת צדקה "זריעה" והשכר "קצירה"? שהקציר -

של התבואה, הוא גלוי הזריעה הטמונה בארץ, וכך הוא הצדקה והחסד שישראל עושין בזמן הגלות, היא טמונה ונסתרת עד זמן התחיה, -

עד תחיית המתים, כשם שהזריעה טמונה ונסתרת בארץ, שיתלבש -

בזמן תחיית המתים, ויאיר אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי, -

ההתלבשות וההתגלות הן הקצירה והזריעה של צדקה. באיזה אופן תהיה ההתלבשות וההתגלות של "אור אין סוף"? - יסביר רבנו הזקן להלן שזה על דרך, ויותר, מאשר ההתלבשות וההתגלות בכלים של הספירות בעולם ה"אצילות". ובלשון רבנו הזקן: ואיהו וגרמוהי חד, -

ומה שהוא, "אור אין סוף" שבאצילות, ו"גרמוהי", הכלים, הם דבר אחד - הם -

הרי זה מוסב על בחינות הכלים דעשר ספירות דאצילות, -

שהם "חד", דבר אחד עם "אור אין סוף" שבאצילות, כמובא לעיל, ב"אגרת הקודש" סימן כ', וכל שכן וקל וחמר אור-אין-סוף ברוך-הוא הסובב כל עלמין -

שהוא מלמעלה מעלה מבחינת אצילות. -

שהוא למעלה לגמרי מעולמות, והוא יתלבש ויתגלה בזמן התחיה של תחיית המתים. אם הכלי ל"אור אין סוף" שיתגלה בכלים של הספירות שב"אצילות", הוא באופן שהוא בטל ומאוחד לגמרי ב"אור אין סוף", עד שהם "חד", דבר אחד - הרי כל שכן וקל וחומר שגילוי "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין", שלמעלה לגמרי מעולמות, מן ההכרח שיהיה "וגרמוהי חד", כלי לקליטת אור זה בפנימיות, - וזהו ענין הצדקה. ולפיכך -

ולכן, נקראת צדקה לשון נקבה, "צדקתו עמדת לעד", -

הרי ש"צדקה" היא לשון נקבה, שמקבלת הארה מאור-אין-סוף הסובב כל עלמין, המתלבש -

ומתגלה, בתוכה בעולם הזה הגשמי בזמן התחיה. -

של תחיית המתים. הרי זו הוספה למה שנאמר לעיל, ש"עומדת" לשון נקבה הוא במי ש מקבל התעוררותו מאדם אחר, ולכן הוא מצויין בלשון נקבה, מפני שההתעוררות לצדקה אצלו היא בבחינת נקבה, מקבל - אלא הצדקה עצמה היא בבחינת נקבה ומקבל, מפני שהיא כלי "לקבל" בו את "אור אין סוף" ה"סובב"; היא כלי לקבלה, אבל -

הפסוק: "צדק לפניו יהלך" הוא לשון זכר, -

"צדק" ו"יהלך", היא מדת החסד המתעוררת בלב האדם מעצמו, -

שלא על ידי ההתעוררות של "מעשה", על ידי התעוררות אהבת ה' בקריאת שמע, ולדבקה בו, ולמסר נפשו ב"אחד", ו"בכל מאדך" כפשוטו וכו'. -

כלומר בכסף שלך, שמאהבת ה' ומסירות נפשו לה' - באה ההתעוררות למתן צדקה, וב"אתערותא דלתתא", -

בהתעוררות שלמטה, מן האדם ומסירות נפשו ורצונו הפנימי להקדוש ברוך הוא, וכמים הפנים לפנים כן לב אדם העליון כו' -

שעל הכסא - "אתערותא דלעילא", -

ההתעוררות מלמעלה, שבהתאם להתעוררות שלמטה, וכמדת מסירות "פנימיות" רצונו להקדוש ברוך הוא, שהתבטאה בענין של עשיה גשמית, בנתינת צדקה - כך גם הוא המשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא הסובב כל עלמין למטה מטה בעולם הזה הגשמי בבחינת גלוי בזמן התחיה, -

של תחיית המתים, כמבאר במכתב דאשתקד באריכות. -

הרי כשההתעוררות לצדקה באה מעצמו, מעבודתו בתפלה - היא נקראת "צדק", לשון זכר, שכן, הוא "משפיע" וממשיך את האור ה"סובב כל עלמין", וכפי שיסביר רבנו הזקן להלן, הוא ממשיך את ה"פנים" והפנימיות של האור ה"סובב כל עלמין", אך, כשההתעוררות באה מאדם אחר, אז זה רק בבחינת "מקבל", כלי לקבלת האור ה"סובב" והמדובר בהארה בלבד מ"אור הסובב". וזהו -

מה שלגבי "צדק" הוא אומר "לפניו יהלך", שמוליך וממשיך "פנים" העליונים -

הפנימיות של "אור אין סוף", מלמעלה מהאצילות עד עולם העשיה. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר, "הטיבה ה' לטובים -

הנותנים נתינות גדולות לצדקה, ולישרים בלבותם", -

הרוצים לתת יותר - אלא שאין ידם משגת, כנפש תדרשנו: -

כברכת ותפלת הדורש טובתם - הכוונה לרבנו הזקן, כותב אגרת קודש זו.