כי קביעת שכר הוא, שמאיר ה' לנפש תדרשנו, באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש, -

שהקדוש ברוך הוא מתעטף ומתלבש בתורה - ועל ידי לבוש זה מאיר הקדוש ברוך הוא לנפשו של יהודי המחפש את ה', החיפוש יכול להיות בעבודת התפלה ש לפני תורה, או בתורה עצמה, כפי שהוא אומר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" סוף פרק ל"ז, ש" קורא בתורה" זה כמו בן הקורא לאביו שיבוא אליו ויהיה אתו יחד, ולכן נקראת התורה "אור", שנאמר: "עטה אור כשלמה", -

שזה מוסב על אור התורה שהוא " לבוש " (שלמה), מפני שהוא בהגבלה, והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כוחותיה, -

כלומר, גם בכמות וגם באיכות כל כוחות הנפש הם מוגבלים, וכיוון שהאור המאיר לנפש צריך להתקבל ב תוך כוחות הנפש, מן ההכרח הרי שגם האור יהיה מוגבל. ובלשון רבנו הזקן: לכן גם אור ה' המאיר בה -

בנפש, הוא גבולי, מצמצם, ומתלבש בתוכה, -

בתוך הנפש, שהנפש תופסת את אור ה' בפנימיות, ועל כן -

ולכן, יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם, ויגל -

בגילה גלויה, המתבטאת ב- אף גילת ורנן, ותתענג נפשם בנעם ה' [ נסח אחר: על ה' -

עם הקדוש ברוך הוא עצמו] ואורו, בהגלותו -

כשאור ה' מתגלה ממעטה לבושו שהיא התורה, ויצא כברק חצו, -

אור כזה שהתחלתו יוצא מלבוש התורה כחץ של ברק לנפש. וזו היא קביעת שכר התורה, הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. -

הרי שהשכר של תורה קבוע תמיד בנפש, לא רק בעולם הבא כשיהיה שכר המצוה ש"בהאי עלמא ליכא" (שאינו ניתן בעולם הזה), אלא תמיד, גם בהיות הנשמה בגוף קבוע בה שכר זה של תורה, זה שכר ואור מוגבלים שיכולים "להיתפס" בנפש גם כשהיא מלובשת בגוף. לכן אומרים, גם כש אחד יושב ולומד תורה קובע לו הקדוש ברוך הוא שכר.

אבל ההשראה -

השראת השכינה, מה שאומרים "שכינה שרויה ביניהם", היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה -

בנפש עצמה, לא בכוחות הנפש שהם מוגבלים, כי אם בנפש עצמה, בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש -

בפנימיות, בנפש גבולית -

בנפש מוגבלת, כי אם -

בבחינה של אור מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה, -

מהמדריגה העליונה שבנפש עד למדריגה התחתונה, שכל כוחות הנפש מוקפים ב"אור ה"' הבלתי מוגבל, כמו שאמרו חז"ל 5: "אכל בי עשרה שכינתא שריא", -

על כל עשרה יהודים שורה שכינה, כלומר עליהם מלמעלה, -

הרי על דרך שרבותינו ז"ל אומרים בענין השראת השכינה השורה על כל בני ישראל, גם כשאין הם לומדים תורה (כפי שיסביר להלן), שם הרי ודאי שהכוונה היא להשראה בבחינת מקיף, וכפי הלשון " א כל", " על כל", שעליהם בבחינת מקיף מאירה השראת השכינה, על דרך זה גם בהשראת השכינה שעל ידי תורה של רבים - הרי עיקר האור הוא גם כן באופן מקיף, שכן, זה אור שבבחינת בלי-גבול שיכול להתקבל בנפש רק באופן של מקיף. כמו שכתוב: "ויהי נעם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו", כלומר, כי "נעם ה'" אשר הופיע ב"מעשה ידינו", בעסק התורה והמצות, דאוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד -

שהתורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד לגמרי, יתכונן וישרה עלינו מלמעלה, -

"עלינו", מעלינו, בבחינת מקיף, להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו, ועל כן -

ולכן, אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והערבות מ"נעם ה'" וזיו השכינה -

שהוא, בלי גבול ותכלית, אשר מתכונן ושורה עלינו ב"מעשה ידינו", בתורה -

הנלמדת, ומצות -

הנעשות, ברבים דוקא. -

שדוקא בתורה ובמצוות שברבים, ישנה השראה מאור שהוא בלי גבול, ועל זה אמרו רז"ל 20: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", -

שכר מצוה בעולם הזה - אין. שזה מוסב על האור וההתגלות הבלתי מוגבלות, הבאים על ידי מצוה - התגלות זו איננה בעולם הזה, שכן, העולם הזה הרי מתנהג בצורה מוגבלת - ולכן אין בעולם הזה התגלות אור בלתי מוגבל, כי אי אפשר לעולם להשיגו, -

את האור שהוא בלי-גבול, כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף. -

אז, כשאין על הנפש ההגבלות שמן הגוף, בכוח הנפש להשיג התגלות שבלי גבול, ואף גם זאת -

שבכוח הנפש להשיג זאת אז - הרי זה על דרך החסד, -

הרי זה חסד מהקדוש ברוך הוא שנותן הכוח לנפש "לתפוס" התגלות כזו, כמו שכתוב: "ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", -

שתשלום השכר לפי מעשי האדם הוא חסד מהקדוש ברוך הוא, וכמו שאמרו רז"ל, שהקדוש-ברוך-הוא נותן כח בצדיקים כו'. -

לקבל את שכרם לעתיד לבוא, שכן, השכר הוא הרי בלתי מוגבל, וכדי שהנשמה שהיא מוגבלת - גם אחרי שהיא מתפשטת מהגוף ואין עליה הגבלות הגוף - תוכל לקבל שכר שהוא בלתי מוגבל, צריך הקדוש ברוך הוא להעניק לה כוח על כך. מה שאין כן במלאכים, -

שאין בכוחם לקבל התגלות בלתי מוגבלת, כמו ששמעתי מרבותי, -

הכוונה על הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש, כי אלו נמצא מלאך

אחד

עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, -

הרי זה רק מה שעשרה יהודים נמצאים יחד - ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא" - שורה הרי שם השכינה, אף שאינם מדברים בדברי תורה - תפל עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית, משכינתא דשריא עליהו, -

מהשכינה השורה עליהם, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. -

מצד הביטול והפחד הגדולים שהיתה משרה עליו השראת השכינה השורה על עשרה מישראל יחד למרות שאין הם עוסקים בשעת מעשה בתורה . בספר השיחות תש"ד

מביא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כשאביו למד אתו אגרת קדושה זו בפעם השניה, הרי בשעה שהגיע למה שרבנו הזקן מדבר אודות מעלת הנשמות לגבי מלאכים ומסיים "כמו ששמעתי מרבותי" וכו' - דיבר הרבי (מהורש"ב) נ"ע אודות הלשון "ששמעתי מרבותי" - שלעיל ב"תניא" פרק ל"ה (בהגהה) כתוב הלשון "ששמעתי ממורי", ואילו כאן הוא אומר הלשון "ששמעתי מרבותי", והוא אמר על כך: "ששמעתי ממורי" הוא מתכוון להוד כבוד קדושת הרב המגיד ממזריטש, ו"ששמעתי מרבותי" הכוונה למורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש. לאחר מכן, אומר שם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, אמר הוד כבוד קדושת אאמו"ר (אדוני אבי מורי ורבי), שאלו הן מההלכות שלומדים בגן עדן אודות מעלת הנשמות לגבי מלאכים, כפי שהם (המלאכים) מתבטלים מ"אור הוי"' ששכינתא שריא (שהשכינה שורה) במעמד עשרה מישראל, למרות שאין הם מדברים בדברי תורה, והוא - ממשיך כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לספר - סיפר לי שמונה סיפורים בנוגע להלכות שלומדים בגן עדן, וסיים: וכל זה הוא ב"תניא" הקדמה לכך, לעשות קביעות בכל יום ללמוד "עין יעקב", שהוא אומר על כך שרוב סודות התורה מוסתרים בו וזה מכפר על עוונות האדם. להלן

הוא מביא שם, שהרבי (מוהרש"ב) נ"ע אמר לו גם אז, שלחסידים מלפנים היתה קביעות בחק לימודם (בלימודים שהיו לומדים כל יום כחוק בל יעבור), שנוסף על השיעורים במשניות, עמוד גמרא ותניא, היו גם לומדים פסקא ב"עין יעקב", ועל כל פנים הלכה אחת בקיצור שולחן ערוך שני סעיפים , אם היה זה סעיף גדול היו לומדים באופן כזה שהיה זה הלכה אחת, ועל פי רוב הלכה אחת חלוקה בשני סעיפים,