ועוד זאת, יתר על כן על כל הנזכר לעיל , הארה דהארה דהארה, -

כפי שההארה האלקית באה בנברא באופן של הארה דהארה דהארה, שאז הרי זה כבר שלא בגילוי, לא המהות של אלקות, ואפילו לא המציאות של אלקות, ובכל זאת כבר הוסבר לעיל שיש בה גם מה"קו" - האור הפנימי וגם מהאור ה"סובב כל עלמין", וכל הנזכר לעיל -

אור ה"קו" שבה, ו"אור הסובב" שבה - בההארה האלקית שכבר באה באופן של הארה דהארה דהארה - במציאות של נברא - היא מראה -

ההארה האלקית הבאה מ"מלכות דאצילות", מראה את כוחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגלוי עצום, ביתר עוז מיסודות העליונים ממנו, -

מיסוד העפר, וכמו למשל יסודות אש, רוח ומים, וגם מצבא השמים, שאין בכוחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד, כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין, הם עשבים ואילנות -

הצומחים מכוח הצומח הרוחני באופן של "יש מאין". שהרי גם אלה שצומחים על ידי זריעה ונטיעה, יסביר להלן, שזה כמו "יש מאין", שכן מה שזורעים נרקב כולו בארץ, הזריעה משמשת כ"העלאת מ"ן" בלבד (התעוררות של כוח הצומח), ובמיוחד אלה שצומחים בלי זריעה ונטיעה כלל, (והמזל המכה ואומר "גדל", -

שחכמינו ז"ל

הרי אומרים שאין עשב למטה שאין לו מזל למעלה המכה בו ואומר לו גדל, הרי, שהצמיחה היא לא כולה מכוח הצומח שבארץ כי אם מה"מזל" שברקיע בא ענין הצמיחה? אומר על כך רבנו הזקן: הינו לאחר שכבר צמח העשב, -

שכבר נעשה מציאותו של "יש" (עשב), אלא שעליו לצמוח ולגדול, ואילן שעושה פירות הרי צריך שיהיה בהם טעם, מתיקות או חמיצות, הרי זה בא מן המזל, ואינו אומר לו לצמח מאין ליש -

שתתהווה מציאות העשב או האילן, אלא מקטן לגדל, ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. -

שישנם אילנות המוציאים פירות מתוקים, וישנם אילנות המוציאים פירות חמוצים וכדומה, הרי זה בא מהמזל שברקיע. ב"אור התורה" פרשת במדבר

אומר ה"צמח צדק", שהמזל משפיע התעוררות בכוח הצומח שמתבטא בעשב או באילן שיצמיח, אך עצם הצמיחה הוא מכוח הצומח עצמו, ובמקום אחר ב"אור התורה"

מפרש ה"צמח צדק", שענין ה"הכאה" של המזל הוא, שבשעה שהמזל מאיר על העשב או האילן שאליו הוא שייך, משפיע הדבר בעשב או באילן המשכה לשרשו, ומההמשכה לשרשו הוא הולך וגדל יותר ויותר. אבל בטרם יצמח - למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) -

הרי אומרים שהמזל "מכה בו " (בעשב), ואומר לו "גדל", וכשהעשב אינו קיים עדיין - למי הוא אומר גדל? אלא, כאמור, הכוונה היא לאחרי שהעשב כבר קיים במציאות של "יש", על הצמיחה מקטן לגדול וכו' על כך באה האמירה והכוח מהמזל. על כל פנים, צמיחת העשבים והאילנות היא מהכח הצומח שבו, -

שביסוד העפר שהוא -

כוח הצומח הוא אין -

לא מציאות גשמית, ורוחני, ו -

אילו הם -

העשבים והאילנות, הם גשמיים. -

הרי שזה ענין של "יש מאין", שכפי שהוסבר לעיל, הרי הכוח ל"יש מאין" הוא דוקא בעצמות "אין סוף" - וכוח זה מתבטא ביסוד העפר הגשמי. ואין זאת, -

מה שדוקא בארץ מתבטא בגילוי כוח ה"אין סוף" של "יש מאין", אין זה אלא משום דרגלי "אדם קדמון" -

הרגלים של "אדם קדמון", מסתימים בתחתית -

עולם ה- עשיה, -

ה"רגלים", המדריגות האחרונות של אדם קדמון (של המחשבה הקדומה הכוללת בתוכה כל הנבראים מהעליונים ביותר עד התחתונים ביותר), מסתיימות במדריגות התחתונות של העולם התחתון ביותר, עולם ה"עשיה", והוא יסוד העפר שבעולם ה"עשיה", ותחת רגליו -

מתחת למדריגות האחרונות של אדם קדמון, מאיר אור-אין-סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין, -

היכן שמסתיים האור הפנימי שהוא בהגבלה ובהתחלקות בעולמות, מאיר האור המקיף שלמעלה מעולמות, בלי הפסק רב ביניהם, רק עגולי "אדם קדמון" -

ה"עיגולים" של אדם קדמון, לבדו. -

שהרי במחשבה הקדומה של אדם קדמון ישנם "יושר" ו"עיגולים", אור פנימי ואור מקיף, הרי היכן שמסתיים ה"יושר" והאור הפנימי של אדם קדמון ונשארים רק העיגולים והמקיפים של אדם קדמון (שגם העיגולים של אדם קדמון הרי אינם ענין של "אין סוף" ממש כמו ה"אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין") - מאיר שם "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין", וגם ה"קו" מאור-אין-סוף המסתים בסיום רגלי "אדם קדמון" - מאיר ממטה למעלה בבחינת "אור חוזר", -

"אור חוזר" היינו - אור שכשמגיע למקום שמעבר לו אין הוא יכול להאיר, הוא מגיע חזרה באור חוזר ביתר חוזק וביתר אור מאשר האור הוא לפני שמגיע לאותו מקום. וכפי שהדבר באור השמש, שהאויר התחתון הקרוב יותר לארץ חם יותר מאשר האויר האמצעי (האויר שבאמצע, בין השמש לארץ), שכן, כאשר קרני השמש מגיעים לארץ, שמעבר לה אין הם יכולים להגיע - הוא חוזר באור חוזר, ולכן חם יותר למטה. כך הדבר ב"אור הקו" שענינו להאיר כל הנבראים באור פנימי, הרי כאשר הוא מגיע למדריגות האחרונות של המחשבה המקיפה כל העולמות והנבראים - הוא חוזר באור חוזר, כמו ש -

ה"קו", המלבש ב"אריך אנפין" ו"אבא ואמא" -

חכמה-בינה ו"ז"א ונוקבא" -

ז"א (מדות) ומלכות, דאצילות - מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות, ומלכות דאצילות היא -

לכן, בחינת כתר ממטה למעלה, -

בחישוב הספירות מלמטה למעלה, מ"מלכות" לספירות העליונות, הרי "מלכות" היא בחינה של "כתר" - כנזכר לעיל באגרת קודש זו, ו"נעוץ תחלתן בסופן". -

שב"מלכות" הרי זה, שה"תחלה" של "כתר" שלמעלה מ"חכמה", נמצאת ב"מלכות", וב"קו" הרי זה, שה"תחלה" של ה"קו" נעוצה בסוף של "רגלי א דם ק דמון", המסתיימות במדריגות התחתונות של עולם ה"עשיה", ביסוד העפר; וכיוון שה"קו" הרי ענינו גילוי של "אור אין סוף" - מתבטא לכן ביסוד העפר יותר בגילוי הענין של "אין סוף" בענין של "יש מאין", בענין של צמיחה, כפי שיסביר להלן. וככה הוא בסיום ה"קו" דאור-אין-סוף המסתים בסיום ה"ישר" דרגלי "אדם קדמון" -

כפי שהרגלים והמדריגות התחתונות של אדם קדמון באות באור הפנימי בהתחלקות של המדריגות, הרי בשעה שזה בא למדריגות האחרונות, שזה בתחתית ה"עשיה", במדריגות האחרונות של עולם ה"עשיה", כפי שזה יסוד העפר מאיר -

ה"קו" בבחינה של "אור חוזר", ממטה למעלה -

מההארה דהארה דהארה שבעפר הגשמי, לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה, -

שבאור הנשמה זו המדריגה האחרונה, שכן, "עשיה" היא הרי העולם התחתון ביותר, ו"מלכות" היא הספירה האחרונה, וב"מלכות" גופא, בעשר הספירות שבה, "מלכות דמלכות" היא האחרונה - אך, כיוון שמדובר כאן בענין אור הנשמה, שהוא אלקות ממש, מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. -

שכאמור לעיל הם נעשים אור הנשמה לבריאה-יצירה-עשיה - הרי במדריגת אור הנשמה, שהיא האחרונה שבאור הנשמה - מאיר בה האור החוזר מהמדריגות האחרונות של "עשיה" (המדריגה האחרונה שב נבראים), ונותן את הכוח לגלות כוח ה"אין סוף" בענין של "יש מאין", של צמיחה, באופן תמידי.