כד. באגרת הקדושה הקודמת, סימן כ"ג, הסביר רבנו הזקן ההפלאה הגדולה, בהשראת השכינה, כשעשרה מישראל לומדים תורה ביחד או עושים מצוה ברבים, ולכן (אמר) "רע בעיני המעשה" שיכול לקרות, שגם אלה אשר "נגשים אל ה' הגשה זו תפלה", שעוסקים בעבודת התפלה, ובכל זאת לפני או אחרי התפלה נעשה מושב לצים מפני שלא לומדים תורה, ולכן תבע לעשות קביעות ברבים ללמוד "עין יעקב" ושולחן ערוך הלכה למעשה בין מנחה למעריב.

לאחר האגרת האמורה, באה האגרת הקדושה סימן כ"ד, בה תובע רבנו הזקן בצורה חריפה מדוע ישנם כאלה שמדברים בשעת התפלה. ואין הכוונה לדברים בטלים, אלא אפילו כשמדברים בתוכן של "סיפור בצרכיו", הוא מדבר אודות דברים הנצרכים לו, ואם היה מדבר בהם בזמן אחר (שלא בשעת התפלה) לא היה בזה משום חטא, שכן, הוא צריך לדבר אודות דברים אלה: אך אם הוא מדבר אותם בשעת התפלה, אומר רבנו הזקן, שהוא מראה בכך שאין הוא רוצה להתבונן ולראות ההתגלות האלקית שהקדוש ברוך הוא מתגלה בשעת התפלה.

רבנו הזקן מביא דוגמה לכך, כמו למשל במלך למטה שבדרך כלל כבודו וגדולתו מוחבאים בחדרי חדרים, ורבים מחכים ימים ושנים שיעלה בידם לראות אותו, וכשעלה ברצון המלך לצוות להכריז בכל רחבי ממלכתו שיתאספו בזמן מסויים, והוא יראה להם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, הרי מי שעומד אז מן הצד ואינו מתעניין לראות את המלך - עד כמה מטופש הוא נראה בעיני הכל, וגם יש בכך משום בזיון למלך, שאין המלך חשוב בעיניו לשאוף נחת ותענוג מההסתכלות בכבודו ובתפארת גדולתו, וחשוב לו יותר לספר ולדבר אז בענינים הנחוצים לו.

יתירה מזו, הוא מתחייב בנפשו למלך בהראותו עלבונו ובזיונו כלפי המלך בעיני כל.

כך הדבר בנמשל, בענין התפלה, שמלך מלכי המלכים צווה לקבוע זמני התפלה בהם הוא מתגלה לכל דורשי שמו על ידי התבוננותם בגדולתו של הקדוש ברוך הוא.

וגם כאן הרי זה כאילו צווה המלך להכריז בכל רחבי ממלכתו, שכן זמני התפלה הם עת רצון גם למעלה וגם למטה, כפי שרבנו הזקן אומר בפרק י"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", ששעת התפלה היא זמן של "מוחין דגדלות" למעלה ולמטה היא "שעת הכושר" לכל אדם - הרי זו קריאה בכל רחבי מלכותו של הקדוש ברוך הוא. ועל האדם רק להכין עצמו שיוכל "לקבל" התגלות זו - על ידי התבוננותו בגדולת הקדוש ברוך הוא בשעת התפלה, וכפי שרבנו הזקן פירש בתורה קצרה את המאמר "אם כיוון לבו יצא", אם פתח חלון בלבו, "כיוון" מלשון "וכוין פתיחין לי"' הכתוב בתפלתו של דניאל שהכוונה היא שחלונות היו פתוחים אצלו - כך כאן הכוונה ב"אם כיוון לבו" היא, שפתח חלון בלבו שיוכל להאיר דרכו בלבו ההתגלות המאירה במוח על ידי ההתבוננות בגדולת ה'.

וכאשר מישהו מדבר אז בעניניו הוא, ויהיו אלה גם דברים הנחוצים לו, הוא מראה - כאמור לעיל - שאין הוא רוצה לראות התגלות המלך שישנה בשעת התפלה, ויתירה מזו, זהו בזיונו של המלך ולפני עיני כל.

לכן מסיים רבנו הזקן בגזירת גזירה שלא לדבר שום "שיחה בטילה" מהשעה שהחזן מתחיל בתפלה עד לסוף הקדיש האחרון שאחרי התפלה.

ומי שיעבור על כך במזיד ישב על הקרקע ויבקש משלשה אנשים להתיר לו הנידוי שלמעלה. אך, זה רק בשעה שהוא עושה זאת במזיד, לא כאשר שכח או שהתפרצו מפיו כמה מלים, שאז לא חל עליו מלכתחילה ענין הנידוי, ורבנו הזקן מסיים ב"הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם".

אהוביי

אחיי, אל נא תרעו, רעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם, -

צריכים הרי לעשות מה שהאוהב (הבורא) רוצה, ולא מה שהשונא (היצר הרע) רוצה, ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת -

השעה היחידה והמיוחדת של תפלה, לפני המקום, -

לפני הקדוש ברוך הוא, אשר -

הקדוש ברוך הוא, בחר בה מכל היום, להקהל ולעמד לפניו בשעה זו, -

של תפלה, שהיא עת רצון לפניו, להתגלות לבוא אל ה"מקדש מעט", -

"בית המקדש" הקטן, כפי שנקרא בית הכנסת בו יהודים מתפללים, לפקוד לשכינת כבודו, השוכן אתם בתוך טומאותם, -

שגם במצב של גלות ושל טומאה - שוכנת בכל זאת השכינה עם בני ישראל, הרי בשעת הרצון של תפלה, בא כביכול הקדוש ברוך הוא לבקר את השכינה השוכנת אתם, ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומיחליו. -

ובעת רצון זו שהיא שעת התפלה, הרי והמספר בצרכיו - מראה בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגלוי כבוד מלכותו, ונעשה מרכבה טמאה -

נעשה בטל כמו מרכבה לכסיל העליון, -

לקליפה, הנקראת "כסיל העליון", שנאמר עליו: "לא יחפץ כסיל בתבונה כו'", כמו שכתבו הזהר והאר"י ז"ל, דהינו שאינו חפץ להתבונן ולראות ביקר תפארת גדלתו של מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא. הנגלות למעלה בשעה זו, -

ששעת התפלה היא הרי עת רצון למעלה, וגם -

זה נתגלה למטה אל החפצים -

ברצון פנימי, להביט אל כבודו וגדלו, המתעטף ומתלבש בתוך תבות התפלה הסדורה בפי כל, ומתגלה לכל אחד לפי שכלו -

והבנתו, ושרש נשמתו, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "לפי שכלו יהלל איש" - "יהלל" כתיב; -

בלי וא"ו - שמשמעותו, שבהתאם לשכלו ולהבנתו בגדולת הקדוש ברוך הוא, מהלל האדם את הקדוש ברוך הוא בשעת התפלה, ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, -

מלכות השמים דומה למלכות על הארץ, להנהגת המלכות למטה, שדרך המלך להיות "חביון עזו" בחדרי חדרים, וכמה שומרים על הפתחים, (עד) אשר כמה וכמה מצפים ימים ושנים לראות עזו וכבודו, וכשעלה רצונו להתגלות לכל, והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמד לפניו, להראותם כבוד מלכותו ויקר תפארת גדלתו, מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו - כמה גרוע וסכל ופתי הוא, ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות. וגם הוא בזיון המלך - בהראותו לפניו שאינו -

שהמלך אינו ספון -

חשוב בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו, יותר מעסק צרכיו. וגם הוא מתחיב בנפשו למלך, על הראותו קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה, ועל זה נאמר: "וכסילים מרים קלון", כלומר: אף שהוא כסיל - לא יהיה "מרים קלון", שיהיה נראה הקלון לעין כל. -

ועל הראותו קלונו של המלך לעיני כל, הוא הרי לא רק מבזה את המלך אלא מתחייב בנפשו למלך.