פרק ח.

ועוד זאת במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם איסור, -

כלומר קשור, מפני, שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע -

מבלי לדעת, וכוונת האכילה היתה, לשם שמים, לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, -

לו היה זה מאכל של היתר, היתה האכילה עצמה מפרידה את הטוב מהרע; כפי שכבר הוסבר, שעל-ידי אכילה לשם שמים נפרד הטוב מן הרע שבחיות המאכל. ברם, כאן מדובר על אכילת מאכל של איסור לשם שמים, וגם פעל ועשה כן, וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא -

שבאם היה המדובר ביחס לאכילת דבר המותר, ובכוח אותה אכילה הוא לומד ומתפלל - היתה החיות של המאכל עולה לקדושה, בהיות המאכל מנוצל ללימוד ולתפלה; אין החיות שבה, עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, -

וכל כך למה? מפני איסורה -

כלומר, מפני התקשרות מאכל זה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות. -

לגמרי, שאינה מרשה לחיות שבמאכל להתעלות לקדושה. ואפילו הוא איסור דרבנן, -

שהחכמים אסרו לעשותו, ואין הוא איסור מדאורייתא, ש"חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו'". -

וממילא, גם דבר שחכמים אסרוהו קשור בקליפות הטמאות לגמרי, ואי אפשר להעלותו לקדושה, גם אם השתמש בו לשם שמים, מבלי שידע שהדבר אסור. ולכן, גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים, הוא שד משדין נוכראין, -

שד של גוי, שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות. -

ולכן מתאווים הם, והיצר הרע שלהם, לדברים אסורים, המקבלים חיותם משלש הקליפות הטמאות [הערת כ''ק רבינו: "שבהם מדובר בזח''ג רנג ועוד'']. מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים, למלאות תאותו, -

למרות שהוא עושה זאת כדי למלא תאות נפשו, וכפי שכבר הוסבר, ''יורד'' על-ידי כן גם הדבר המותר, אל הרע שמשלש הקליפות הטמאות לגמרי; ברם, למרות זאת הוא שד משדין יהודאין, -

יצר-הרע ''יהודי'', לפי שיכול לחזור לקדושה, כדלעיל. -

שגם כשאכל כדי למלא תאות נפשו, אך, מכיון, שמדובר במאכל של היתר, מתעלה החיות לקדושה, כשהאדם חוזר ללמוד תורה ולעבוד את השי''ת; ואילו היצר-הרע לדבר של איסור, אינו יצר-הרע יהודי כלל, אלא יצר-הרע זר. יצר-הרע זה מקבל האדם, בגלל השתקעותו בתאוות ''מותרות'', על ידן הוא מתגשם, ונוצר בו רצון לדבר של איסור, דבר שאינו טבעי ליהודי. אך מכל מקום, -

גם במאכלים של היתר, כשאכל אותם כדי למלא תאות נפשו, שקיימת עדיין האפשרות להחזירו לקדושה, אבל קודם שחזר לקדושה, -

לפני חזרת האדם בתשובה, הוא סטרא אחרא וקליפה. וגם אחר כך, -

אף לאחר שהאדם חזר בתשובה והחזיר את חיות המאכל לקדושה, הרשימו ממנו -

הרושם מכך, נשאר דבוק בגוף, -

האדם, להיות, כי מכל מאכל ומשקה -

שאדם אוכל ושותה, נעשה תיכף דם ובשר מבשרו. -

ומכיון שבשעה שאכל לשם תאוה - כשהדבר היה רע - ניתוסף בגופו דם ובשר - נשאר בו ''רושם'' מכך, גם לאחרי שחזר בתשובה והחזיר את חיות המאכל לקדושה. ולכן, צריך הגוף לחיבוט הקבר, -

שהוא עונש מיוחד לגוף, לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל -

הגוף, בהנאת עולם הזה ותענוגיו, מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין. -

היצר-הרע היהודי המגרה את האדם לתענוגים מותרים. אלא אם כן, מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו -

או שאכן לא נהנה באמת, או שהנאתו לא היתה מ העולם-הזה, משום שכל מה שעשה היה רק לשם מצוה וקדושה, כרבינו הקדוש. -

רבי יהודה הנשיא שאמר בשעת הסתלקותו, שלא נהנה מהעולם- הזה אף לא באצבע קטנה. הרי, מי שלא נהנה מהעולם-הזה בכל משך ימי חייו, הוא אינו זקוק לעונש זה של חיבוט הקבר כדי לנקות את גופו; ואילו מי שאינו בדרגה כזו - זקוק גופו לעונש ''חיבוט הקבר'', כדי לנקותו מהטומאה שנדבקה בו, על-ידי הנאות העולם-הזה ותענוגיו. להלן, מסביר רבנו הזקן ענין לבוש הדיבור, כשמדברים דיבורים מותרים שלא לשם שמים: