והענין, -

הוא, כי האבות הן הן המרכבה, -

האבות היו בטלים לגמרי, בכל עצמותם, להקב"ה, כמו "מרכבה" הבטלה ל"רוכב" בה, והיא מונהגת רק לפי רצונו - כך, לא היה לאבות שום רצון אחר מאשר רצונו של הקב"ה, ועל כן -

ולכן, זכו להמשיך נפש-רוח-נשמה לבניהם אחריהם עד עולם, מעשר ספירות דקדושה שבארבע עולמות אבי"ע, -

בגלל עבודתם, זכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכל מי שהוא מזרעם תהיה לו נשמה קדושה, המורכבת משלש מדריגות: נפש, רוח ונשמה, הנובעות מעשר הספירות שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אך, מאחר שלמעלה, בקדושה עצמה, ישנן כאמור, ארבעה מדריגות ועולמות כלליים, ובכל עולם - עשר ספירות, הרי מאיזו מדריגה ומאיזה עולם באות ליהודי הנפש, הרוח והנשמה? הרי זה: לכל אחד ואחד כפי מדריגתו וכפי מעשיו. -

"כפי מדריגתו" - כפי רום שורש נשמתו, "כפי מעשיו" - כפי שהוא "יעבד" ויזכך את עצמו לאחר מכן, כפי שכתוב ב"זוהר" כשאדם הופך את עצמו ל"טוב" - מעניקים לו מלמעלה מדריגה עליונה יותר של נשמה. ועל כל פנים, אפילו לקל שבקלים ופושעי ישראל - נמשך בזיווגם נפש דנפש דמלכות דעשי', -

"מלכות" של עולם העשיה. עולם העשיה הוא הרי העולם התחתון ביותר. ובעולם העשיה עצמו, "מלכות" היא הספירה האחרונה בעשר הספירות; וב"מלכות" עצמה, ישנן נפש, רוח ונשמה, והנפש היא האחרונה בין השלש; ול"קל שבקלים" או ל"פושעי ישראל", נמשכת "נפש" בלבד. כלומר, נפש הבאה מנפש של "מלכות" של עולם העשיה. היינו: אף ה"יחוד" (הזיווג) הנחות ביותר, מקבל, לפחות, נפש מהמדריגה התחתונה ביותר שבקדושה: שהיא מדריגה התחתונה שבקדושת העשי'. ואף על פי כן, -

למרות שנפש זו היא מהמדריגה התחתונה, מאחר שהיא -

הנפש, מעשר ספירות קדושות, -

קיים הרי ''כלל'', שכל דבר בקדושה הוא בהתכללות, שכל מדריגה כלולה מכל המדריגות, ולכן היא -

גם המדריגה התחתונה ביותר בקדושה של עולם העשיה, כלולה מכולן, -

מכל שאר המדריגות והספירות של ''עשיה'', גם מ"חכמה" דעשי', -

שהיא הספירה העליונה ביותר בעולם העשיה, שבתוכה -

ב''חכמה דעשיה'', מלובשת חכמה דמלכות דאצילות, -

שכן, כפי שיוסבר להלן, בפרק נ"ב, ספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, מתלבשת ומאירה בעולם העשיה. ומאחר שב"מלכות" דאצילות כלולות כל עשר הספירות, הרי שעשר הספירות של "מלכות" דאצילות, מתלבשות בעשר הספירות של עולם העשיה: "חכמה" של מלכות דאצילות - ב"חכמה" של עולם העשיה, "בינה" של מלכות דאצילות - ב"בינה" של עולם העשיה, וכך הלאה. הרי - שב"חכמה" של עולם העשיה, מתלבשת "חכמה" של "מלכות" דאצילות: שבתוכה -

ב''חכמה'' של מלכות דאצילות, ישנה חכמה דאצילות, -

שכן, עשר הספירות של עולם האצילות, כלולות אחת מהשניה, ממילא כלולה ב''מלכות'' גם ''חכמה'' של עולם האצילות, שבה -

ב''חכמה'' של עולם האצילות, מאיר אור אין סוף ברוך הוא ממש, כדכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ", -

''ה' בחכמה'' - אור אין סוף מאיר ב''חכמה''; ''בחכמה יסד ארץ'' - ''חכמה'' מאירה ב''מלכות'' הנקראת ''ארץ'', שכן, ''מלכות'' כמו ''ארץ'', כל אחת בענינה, היא המדריגה התחתונה ביותר; ו"כולם בחכמה עשית". -

מכאן, ש''חכמה'' מאירה ב''עשיה''. ונמצא, כי אין סוף ברוך הוא, מלובש בבחינת חכמה שבנפש האדם, יהי' מי שיהי' מישראל,

- בנשמתו של כל אחד מישראל, מאיר אור מהאין-סוף ברוך הוא. מדוע הוא מאיר דוקא בבחינת ה''חכמה'' שבנשמה - יסביר ה''תניא'' להלן. ובחינת החכמה שבה, -

שבנפש, עם אור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -

ב''חכמה'', מתפשטת בכל בחינות הנפש כולה, להחיותה -

בחיות אלקית, מבחינת ראשה עד בחינת רגלה, -

מהמדריגה העליונה ביותר שבנפש, הנקראת ''ראש'' של הנפש, עד למדריגה התחתונה ביותר שבנפש, הנקראת ''רגל'' של הנפש. כדכתיב: "החכמה תחי' בעלי'" -

הנפש נקראת ''בעליה'', היא בעלת כוח החכמה. [ולפעמים ממשיכים פושעי ישראל -

לילדיהם, נשמות גבוהות מאד, שהיו בעמקי הקליפות, -

ומפני היות נשמות גבוהות אלו בשבי, ברשות "עמקי הקליפות" - והרי "כלל" בידינו, ש"אין הקב"ה בא בטרוני' עם בריותיו" - אין הקב"ה בא בדרישות מופרזות מבריותיו, לא מוציאים מידי הקליפות, שלא ברצונן, דבר שנפל ברשותן; הקליפות לא היו משחררות את הנשמות הגבוהות שנפלו ברשותן, אלא במקרה של זיווג "פושעי ישראל", כי אז, הן מקוות, שאותה נשמה גבוהה, בתור "ילוד" של "פושעי ישראל", תושפע מה"לבושים" הגסים של ההורים, ותהיה כמותם. ואז יינקו הקליפות חיות במדה מרובה יותר, מהנשמה הגבוהה. ברם, בהיותה נשמה גבוהה - היא "שוברת" ופורצת את הלבוש הגס בו הולבשה על-ידי ההורים, ומתעלה למדריגה של "צדיק". כמו שכתוב בספר גלגולים]: הרי, שבמדריגות השונות שבנשמות, קורה שדוקא בהורים "פושעי ישראל", נמשכת נשמה גבוהה כזו. על-כל-פנים, למדנו, שכל יהודי יש בו נשמה של קדושה, ושבבחינת ה"חכמה" של הנשמה "שורה" אור אין סוף ברוך הוא. להלן יוסבר טעמו של דבר, מדוע ההשראה מאור-אין-סוף היא דוקא בבחינת "חכמה" של הנפש - כי "חכמה" היא כוח שלמעלה מ"שכל" ומ"הבנה".