רק שלזה מועיל הרשימו במוחין, -
הרושם הניכר שנשאר בו גם אחרי התפילה, מהתעמקות מחשבתו בגדולת ה' בשעת התפילה, ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני, -
שבלבו, הן עוזרות לו, להתגבר ולשלוט על הרע הזה -
של הנפש הבהמית, המתאוה תאוה, שלא להיות לו שליטה וממשלה בעיר -
שלא תהיה לרע שליטה וממשלה בגוף, להוציא תאותו מכח אל הפועל -
בפועל ממש. להתלבש באברי הגוף. ואפילו במוח לבדו להרהר ברע, אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, -
מה שעולים בו הרהורים רעים, אין זה מפני שהוא רוצה לחשוב בהם, כי אם מפני שלבו נוהה עדיין אחרי תענוגי העולם, נופלות ממילא במוחו מחשבות-תאווה אלה, ש לא ברצונו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב אל המוח כנזכר לעיל, -
הרי, שגם על המוח בלבד, אין שליטה ל''רע'' של הנפש הבהמית, אלא מיד בעלייתו לשם, -
משעולה ההרהור במוחו, דוחהו בשתי ידיים, -
הוא דוחה את ההרהור במלוא כוחו ואינו נותן לו מקום כלל במוחו, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, -
לא רק שאינו עולה בדעתו לרצות לבצע מחשבה רעה זו, אלא גם הרצון להרהר בכך - אינו שייך ב''בינוני'', וכל שכן, להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום, או אפילו לדבר בו, -
לכך בודאי שלא שייך ה''בינוני'', כי המהרהר -
הרהורי עבירה, ברצון, נקרא רשע באותה שעה, -
ואילו, והבינוני - אינו רשע אפילו שעה אחת לעולם. -
הרי, שמן ההכרח לומר שלא שייך שירצה לחשוב בהרהורי עבירה. עד כאן דובר, שאין הוא נותן לרע שבלבו להגיע לאיזה ביטוי שהוא ביחס לדברים שהם מן הסוג של ''בין אדם למקום'', בין אדם להקב''ה, וכן -
כך הדבר, בדברים שבין אדם לחבירו, -
אין הוא נותן שמדה רעה שבלבו, ביחס ליהודי שני, תבוא לידי ביטוי מוחשי במחשבה, או בדיבור, וודאי שלא במעשה, אלא מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום, -
לזולת, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. -
שירצה להרהר בהן, ואדרבה - המוח שליט ומושל ברוחו שבלבו לעשות ההיפך ממש, -
ממה שדורש הרגש שבלבו: להתנהג עם חבירו במדת חסד, -
וזאת בניגוד לרגש השנאה או הכעס - הנובע ממדת ה''גבורה'' - שיש בלבו כלפי הזולת - יתיחס אליו במדת החסד, וחיבה יתירה מודעת לו -
להראות לו אהבה מיוחדת, עד לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס חס ושלום, -
על מי שהוא סובל ממנו, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, -
גם לא לעשות זאת שלא מתוך כעס, אלא, אדרבה - לגמול לחייבים -
כנגדו, טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו: -
שבמקום היסורים שגרמו לו - שילם להם בטובות. הרי, שגם בדברים ש"בין אדם לחבירו", אין ה"בינוני" נותן לרע שבלבו לבוא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובודאי שלא במעשה.
מפרק זה מובן, שבכל הקשור למעשה ולפועל, יש לנפש האלקית ב"בינוני" השליטה המלאה על הגוף - לפועל אין הוא עושה, אינו מדבר ואינו חושב במה שאסור, כי אם מקיים מצוות ומדבר ומהרהר בתורה. ואילו ב"עצם" שלו, כלומר, בכוחות השכל והמדות של הנפש, יש לרע של הנפש הבהמית מעמד די חזק, וביכלתו להעלות תאוות בלבו. בקשר למה שלמדנו, ששעת התפילה היא עת רצון לכל יהודי להתעלות - כדאי להוסיף מה שהרבי מוהריי"צ נ"ע מליובאוויטש אמר באחת משיחותיו: - בשעה שיהודי לומד תורה - הוא מרגיש את עצמו כלפי הקב"ה, כתלמיד לפני רבו. כשם שתלמיד לומד חכמה מרבו, כך הוא לומד מהקב"ה חכמה שהיא תורה; ובשעה שיהודי מתפלל - הוא מרגיש את עצמו כלפי הקב"ה, כבן לפני אביו.