ובזה יובן כפל לשון השבועה: -

בכך יוסבר כפל לשון השבועה, שהוזכר בפרק א. במאמר הגמרא, משביעין את האדם: תהי צדיק, ואל תהי רשע; דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק, -

ודאי הדבר שלא יהיה רשע, ואם כך למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על ה' באמת, ושיהיה הרע מאוס ממש באמת, -

הרי, שלא לכל אחד ישנה הבחירה המלאה והאפשרות להיות ''צדיק'' - ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על כל פנים, -

על כל פנים שלא יהיה רשע. כלומר, גם כשלא תזכה למדריגת ''צדיק'', לפחות, אבל, אל תהיה ''רשע'', כי אם - ''בינוני''. שבזה -

שלא יהיה ''רשע'', משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו, שלא יהי' רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת סור מרע -

שלא לעבור על מצוות-לא-תעשה, בין בבחינת ועשה טוב, -

לקיים מצוות-עשה, ואין טוב אלא תורה, -

כמאמר חכמינו ז''ל: ''אין טוב אלא תורה'', וכשהוא אומר כאן שעל האדם להיות זהיר ב''ועשה טוב'' - זה כולל גם תורה, דהינו תלמוד תורה שכנגד כולן. -

שיהיה זהיר אף מלעבור על מצות-עשה כזו, שקשה להישמר מכך, כעוון ביטול תורה. שכן, בהיותו בעל בחירה מלאה, אפשר לו להישמר גם מביטול תורה. לשם כך משביעים אותו שנית, שלא יהיה "רשע". שכן, גם באם אין לו הזכות והאפשרות להגיע למדריגת "צדיק" יש לו, אבל, לפחות האפשרות שלא להיות "רשע". ודבר זה תלוי בו עצמו ובבחירתו. ברם, למרות שיתכן הדבר, שאף פעם לא יוכל אותו יהודי להגיע למדריגת "צדיק" - אומר רבנו הזקן להלן, שגם יהודי כזה צריך להתאמץ ולעסוק באותן עבודות המותאמות למדריגת "צדיק" - כמו: להשתדל בהתרגלות למאוס בתאוות ובתענוגים גשמיים, ולעומת זאת - להשתדל לעורר בלבו אהבה של תענוג להקב"ה, על-ידי התבוננות עמוקה בגדולת השי"ת - וכך להשתדל לקיים (ובמדה מסויימת אולי יצליח גם להביא את הדבר למעשה בפועל) את השבועה שמשביעים אותו "תהי צדיק". וכך אומר רבנו הזקן: אך, אף על פי כן -

למרות, שכפי האמור, לא כל אדם יכול להיות ''מואס ברע'' ובעל ''אהבה בתענוגים'' - שהיא מדריגתו של ה''צדיק'' ואילו כאן הרי מדובר ב''בינוני'', צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, -

לעורר רגש של מיאוס ותיעוב לתאוות ולתענוגים גשמיים, כגון בעצת חכמינו ז"ל: -

כיצד למאוס בתאוות נשים, על-ידי שיסביר לעצמו: "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא -

וכדומה. ולמאוס בתאוות האכילה, על-ידי התבוננותו: וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך: חמת מלא כו'; וכן כל תענוגי עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה. -

על-ידי התבוננותו בדברים אלה, יתרגל לשנוא תאוות ותענוגים גשמיים, וההפך, -

עליו להשתדל להתרגל, להתענג ולשמוח בה', על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו. -

להשיג גדלותו של הקב''ה היוצרת בו תענוג באלקות, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו -

לשנוא את ה''רע'' ולהתענג באלקות, כי אם בדמיונות -

שידמה לו שהוא אכן באמת שונא את ה''רע'' ומתענג מאלקות - ומ''דמיונות'' יש הרי מאד להיזהר ולהישמר בעבודת ה'. אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה' יעשה הטוב בעיניו. -

אם לתת לו במתנה את מדריגת ה''צדיק'', או לא.

ועוד, -

דבר נוסף שהוא יכול להגיע אליו על-ידי התרגלותו בעבודותיו של ''צדיק'', למאוס ב''רע'' ולהתענג באלקות: שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני, וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת, -

שבמשך הזמן אכן יתחיל לשנוא את ה''רע''. וכשירגיל -

את עצמו, לשמח נפשו בה', על ידי התבוננות בגדולת ה', הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, -

על-ידי התעוררות האדם למטה, נוצרת התעוררות מלמעלה, וכולי האי ואולי -

אחרי כל זאת, יערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו, -

באופן של ''עיבור''. כפי שמובא ב''קבלה'', שכשם שישנו הענין של ''גלגול'', שנשמה מגולגלת בגוף או בדבר אחר, כך ישנו הענין של ''עיבור'', שנשמתו של ''צדיק'' ''מתעברת'' בנשמתו של ''בינוני'', וזאת כדי שה''בינוני'' יוכל לעבוד את השי''ת לפי מדריגתו של ''צדיק''. וזהו - לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב: "שמחו צדיקים בה'", -

בכך גם מודגש שבשעה שנפגשות יחד נשמתו של ''צדיק'' המוכתר כ''צדיק עליון'' עם נשמתו של ''בינוני'', המוכתר כ''צדיק תחתון'' - מתבצע אז ''שמחו צדיקים - לשון רבים - בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים: תהי צדיק: -

לא זו בלבד, שיקיים את השבועה על-ידי השתדלות להיות ''צדיק'', אלא שהוא יביא אכן את הדבר לידי פועל ממש, ולהגיע באמת למדריגת ''צדיק'', וזאת תודות ל''עיבור'' של נשמת ''צדיק''.

בהקשר למה שהובא בפרק זה, שישנן נשמות הנקראות ''גבורים'' המתגברות על היצר-הרע, ושכל אחד יש בכוחו ''לכבוש'' את יצרו הרע - כדאי להוסיף אימרתו היסודית של הבעל-שם-טוב, שהרבי, מוהריי''צ נשמתו עדן מליובאוויטש, הביאה באחת משיחותיו:

על המשנה: ''איזהו גבור הכובש את יצרו'' - אמר הבעל-שם- טוב: "השובר'' את יצרו - לא נאמר, כי, בשבירתו של היצר-הרע אין משום גבורה. הגבורה היא ''לכבוש'' את היצר-הרע, כלומר, להשתמש בכוחותיו ובמעלותיו של היצר-הרע, בענינים של קדושה. והרי נאמר: ''ורב תבואות בכח שור'' - הנפש הבהמית הנקראת ''שור'' יש בה תוקף וחוזק - ויש להשתמש בכוח וחוזק זה בקדושה. וזהו ''איזהו גבור הכובש את יצרו'' - גבור הוא מי ש''כובש'' את כוחותיו של היצר-הרע ומשתמש בהם לקדושה.

ביחס למה שלמדנו בפרק זה, אודות המיאוס בתענוגים גשמיים על-ידי החשבון שהאדם עושה, שמתענוגים אלה מתהווים לבסוף תולעים וצואה, ואילו ענינים רוחניים עומדים לנצח - נזכיר בזה אימרתו של הרבי מוהריי''צ נשמתו עדן מליובאוויטש, שמסר בשם אביו, הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן: בדברו פעם על חוסר כל יחס והשואה של דברים גשמיים לגבי ענינים רוחניים, אמר הרבי מוהרש"ב: - אדם שיהיו לו במשך שבעים שנה, בני חיי ומזוני רויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.