פרק יד. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, שהתואר "בינוני" חל על יהודי הנזהר שלא להיכשל, במחשבה, דיבור ומעשה, בדבר של איסור; כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו הם בתורה ובמצוות בלבד. הרע שבנפשו הבהמית אמנם עדיין די חזק להעלות בלבו תאוה לעניני העולם-הזה, אך אין תאוה זו באה לידי ביטוי באחד משלשת הלבושים האמורים. הנפש האלקית - ב''עזרת'' הקב''ה - אינה נותנת ל''רע'' להתפשט בגוף. רבנו הזקן ממשיך בפרק הבא:

והנה, מדת הבינוני היא מדת כל אדם, -

מותאמת לכל אדם, ואחרי' כל אדם ימשוך, -

כל מי שעדיין לא הגיע למדריגה זו, עליו להשתדל, על-ידי עבודה ויגיעה, להגיע למדת ה''בינוני'' - שאל נא יחשוב שזהו למעלה מכוחותיו, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. -

יש ביכולתו תמיד להגיע לדרגת ה''בינוני'', כי הבינוני אינו מואס ברע, -

עד כדי כך שירגיש שנאה ומשטמה לתאוות גשמיות, שזהו -

המאיסה ב''רע'', דבר המסור ללב, -

כפי שכבר למדנו, אין ה''בינוני'' שולט עדיין ב''רע'' שבלב, ממילא אין הוא מואס ברע; ולא כל העתים שוות, -

לפעמים, כשלבו פתוח, כמו בשעת התפלה, כשלבו מתמלא אהבה גלויה להקב"ה - יכול להתעורר בו רגש של שנאה ל"רע"; ולפעמים הלב "אטום" ואין בכוחו של ה"בינוני" לעורר בלבו רגש של תיעוב ל"רע". מכאן מובן, שאין במיאוס הרע משום מדתו של ה"בינוני", שהיא מדריגתו התמידית, אלא -

ענינו של ה''בינוני'' הוא: סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש, במעשה דבור ומחשבה, -

ה''סור מרע ועשה טוב'' מתבטא ב"בינוני" בפועל ממש, בצורה פרקטית: שלא לחשוב, שלא לדבר ושלא לעשות מה שאסור, ולעומת זאת לחשוב, לדבר ולעשות מה שציווה הקב"ה, שבהם -

במעשה, דיבור ומחשבה, שלא כמו בדברים המסורים ללב, הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר -

לדבר מותר שיש לעשותו לשם שמים, אלא שהוא חומד בו כדי למלא את תאותו, או באיסור חס ושלום - יכול להתגבר -

על התאוה, ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, -

כיצד ביכלתו לעשות זאת? - באמרו ללבו: -

על-ידי שהוא מסביר ומוכיח לעצמו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, -

כלומר, אינני רוצה למלא אחרי תאוותי ולעשות את האסור, ולהיקרא משום כך ''רשע''. מדוע אין אני רוצה בכך? - כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: "עוונותיכם מבדילים וגו'", -

בין יהודי לבין הקב"ה. הרי, שעל-ידי עבירה, נעשה היהודי נפרד ומובדל מה'. ועל-ידי התעמקותו בדברים אלה, ובואו להכרה, ש אין הוא רוצה להיות "רשע", מפני ש אינו רוצה להיות נפרד חלילה מהקב"ה - יש בכוחו, גם כשהלב מתאוה לתאוה, להיות "סור מרע" ולהימנע מעשיית עבירה בפועל. ואילו, כדי שיהא זהיר ב"עשה טוב", לעשות את מה שצריך לעשות, עליו להתבונן: רק, אני רוצה לדבקה בו -

בהקב''ה, נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלשה לבושיו יתברך, -

כלומר, כפי שה"תניא" אומר מיד, במחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות, שהן רצונו וחכמתו שהם דבר אחד עם הקב"ה בעצמו - ולכן הם נקראים "שלשה לבושיו יתברך", שהם: מעשה דבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצותיו, -

ומהיכן נובע רצוני זה, לרצות באמת להיות דבוק ומאוחד עם הקב''ה? - הרי זה: מאהבה מסותרת שבלבי לה', -

ולמרות שאין אני חש באותה אהבה, היא בודאי טמונה ומוסתרת בלבי, כמו בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמך", -

שכן, לכל יהודי אהבה מסותרת בלבו להקב''ה, גם כשאין הוא חש בה בצורה גלויה. ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת השם, -

באם יכריחו אותו לכפור בהקב"ה. דבר זה נובע, כפי שיוסבר בפרקים הבאים, מאהבתו המסותרת להקב"ה, המתעוררת ומתגלה באותו רגע שהוא מרגיש שרוצים חלילה לנתק אותו מהקב"ה, הריהו מוסר נפשו כדי שלא להיעשות נפרד חלילה מהקב"ה. הרי, שגם "קל שבקלים" ישנה בו אותה אהבה מסותרת אל הקב"ה, ולא נופל אנכי ממנו בודאי, -

מאותו ''קל שבקלים''. אלא שנשאלת השאלה: אם אכן קיימת בו אהבה להקב''ה, מדוע הוא ''קל שבקלים''? - אלא שנכנס בו רוח שטות, -

כמו שאומרים חכמינו ז''ל: ''אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'', ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו -

שאין עבירה זו מזיקה ופוגמת ב''יהדותו'', ואין נשמתו מובדלת מאלקי ישראל, -

ואילו האמת היא, כפי שיסביר בפרק כ"ד, שבשעה שיהודי נכשל בעבירה, הוא נפרד חלילה, בשעת מעשה, מהקב"ה; ואם גם ה"קל שבקלים" היה חש ומרגיש שאכן באותה עבירה הוא נפרד מהקב"ה - לא היה חוטא בשום פנים. אלא שאותה "רוח שטות" מדיחה אותו לחשוב, שאין הוא נפרד מהקב"ה גם בשעה שהוא חוטא. מדוע אין הוא מקיים מצוות, למרות שאהבתו להקב"ה מכתיבה לו שעליו לקיימן? - הרי זה מפני: וגם שוכח אהבתו להוי' המסותרת בלבו, -

ולכן אין הוא מקיים מצוות. אילו היתה אהבתו לה' בהכרתו המלאה, היה עושה ככל אשר ביכלתו, כדי להתאחד, באמצעותן, עם הקב"ה. כל האמור הוא ביחס ל"קל שבקלים", ואילו אותו יהודי ממשיך בחשבון נפשו: אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת. -

וה"אמת" היא הרי, שעל-ידי עבירה אכן נעשה האדם נפרד מהקב"ה, וה"אמת" היא הרי שקיימת ביהודי "אהבה מסותרת" להקב"ה, המכתיבה לו לקיים מצוות - ומשום כך, אין אני רוצה, לכפור את ה"אמת". "חשבון הנפש" האמור מתיחס לזהירות ממשית, שלא להיכשל במחשבה, דיבור ומעשה. באמצעות "חשבון" זה מסוגל כל יהודי להתגבר על יצרו הרע, גם ב"סור מרע", שלא להיכשל בעבירות, וגם ב"ועשה טוב" - להשתדל לקיים מצוות - וכך ביכלתו להגיע למדריגת "בינוני".