ובזה יובן מה שכתוב בגמרא, דעובד אלהים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. -

שלכאורה: מדוע יש בפעם המאה ואחת להכריע כל כך, כנגד המאה פעמים - שאם הוא לומד מאה פעמים בלבד, אין הוא נקרא "עובד אלקים" ובגלל הפעם ה אחת הנוספת על המאה - הוא כבר נקרא "עובד אלקים"? אלא - כפי שהוסבר, שכדי ללמוד יותר מרגילותו, זקוק האדם ל"עבודה" ולמלחמה עם היצר-הרע, יובן הדבר היטב, וכפי שה"תניא" ממשיך: והיינו, משום שבימיהם -

בימי חכמי התלמוד והגמרא, היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, -

ולכן, לא נזקקו לשם כך ל"עבודה", כיון שהיה זה דבר שבהרגל. ואילו, כדי ללמוד פעם אחת נוספת, על המאה הקודמות, שזהו יותר מרגילותם, היו צריכים ל"עבודה" - ובגלל פעם יחידה זו, הוא נקרא "עובד אלקים". כדאיתא התם בגמרא -

כמו שאנו מוצאים שם בגמרא: משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא -

המשכירים את עצמם בשכר של זוז אחד עבור מרחק של עשר פרסאות, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, -

בשני זוזים, מפני שהוא -

שהפרסא הנוספת, יותר מרגילותם, -

לכן הם לוקחים עבור הפרסא האחת הנוספת - זוז נוסף. אותו דבר גם במי שלומד מאה פעמים ואחת - שכן, זהו יותר מכפי רגילותו, ולכן, זאת הפעם המאה ואחת, -

פעם אחת ויחידה זו, היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו - שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן -

במעלתה, ביתר שאת ויתר עז, להיות נקרא עובד אלהים; -

וכל כך למה? מפני, שכדי לשנות טבע הרגילות, צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו, -

והתבוננות זו מביאה אותו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי -

שבלב, מקומה של הנפש הבהמית והיצר-הרע, המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע -

ובכוח אהבה זו, יש בידו להתגבר על הטבע. הרי, שהתגברותו על הטבע נגרמת כתוצאה מאהבה הבאה מההתבוננות בגדולת הקב''ה. וזו -

ההתגברות על הנפש הבהמית הנגרמת כתוצאה מאהבה הבאה על-ידי ההתבוננות, היא עבודה תמה -

עבודה מלאה ושלימה, לבינוני. או -

דרך נוספת בעבודתו של ה''בינוני'': לעורר את האהבה המסותרת שבלבו, -

שלא תישאר מוסתרת בלבו, אלא לעוררה ולגלותה, למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, -

שבלב, שזו נקרא גם כן עבודה: להלחם עם הטבע והיצר, על ידי שמעורר האהבה המסותרת בלבו. -

אין זו עדיין עבודה תמה, ברם, יש כבר בכך משום ''עבודה''. מה שאין כן, כשאין לו מלחמה כלל -

גם לא מלחמה ועבודה לעורר את האהבה המסותרת, שכן, הוא לומד רק עד כמה שהתמדתו הטבעית מכתיבה לו; ולמרות שגם לימוד כזה, אי אפשר שיהיה לו קיום תמידי, לולא האהבה המסותרת (שכן, בלי האהבה המסותרת לכל הפחות, לא היתה עומדת לו התמדתו הטבעית, משום שאחרי ככלות הכל, הוא אוהב יותר את גופו ואת נוחיותו). ברם, מאחר שאין אהבה זו באה לו מתוך יגיעה אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל: -

וממילא הוא נקרא "לא עבדו". כדי שיקרא "עובד אלקים", עליו לעבוד ולהילחם עם יצרו הרע, או על-ידי אהבה הנגרמת כתוצאה מהתבוננות, או, על-כל-פנים, על-ידי הבאת האהבה המסותרת שלו לידי גילוי. בהקשר למה שלמדנו ש"בינוני" נקרא "עובד אלקים", מפני שעליו להתייגע קשות ולהילחם בנפשו הבהמית - מן הראוי להוסיף את הנאמר במאמרו של הרבי מוהריי"צ נשמתו עדן מליובאוויטש, שהמלה "עבודה" היא מלשון "עורות עבודים". כדי ליצור מעור עבה של בהמה, קלף לכתוב עליו ספר תורה - יש צורך בעיבוד רב וממושך. כך גם בעבודתו של יהודי, דרושה הרבה יגיעה, כדי להזדכך. מספרים על הרבי מהר"ש, שפעם אחת נכנס אליו חסיד אחד, ובקש את ברכתו ל,,עבודה", בבקשתו התבטא: רבי, מה היא "עבודה" - אין אני יודע, אלא מהעובדה שאין אני רוצה בה - אני מבין שזהו דבר טוב... תורת החסידות נתנה משקל רב לכך, שעניני תורה ויראת שמים יבואו כתוצאה מ"עבודה", מהתיגעות רבה עם עצמו. אך, יחד עם כך, מלמדת אותנו חסידות, ש"עבודה" אין הכוונה להקים רעש והמולה. הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן מליובאוויטש שמע פעם מרבנו הזקן: - ה"עולם" חושב ש"עבודה" צריכה להיות ברעש ובהמולה, הדבר פשוט לגמרי: צריך להיות: "עלה בכבש" - כשמתעלים במקצת ("כבש" היא כעין מדריגה על-ידה עולים למעלה), "ופנה לסובב" - והאדם מתבונן בהנעשה סביבו, "ובא לו לקרן דרומית" - נהיה לו חם יותר (צד דרום רומז על חמימות, בארצות הדרומיות חם יותר), "מזרחית" - נהיה אור יותר (מלשון זריחת השמש), "מזרחית צפונית" - על-ידי כך מאירים גם את היצר-הרע הנקרא "צפוני", עד שהוא מגיע ל, "צפונית מערבית" - עושים מהיצר-הרע - טוב וקדושה, מהפכים אותו "ממרירו למתקא", ממר למתוק, שזהו משמעות המלה "מערבית" - מלשון עריבות ומתיקות.