פרק כא. והנה, מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם ; -

שונה לגמרי ה''מושג'' כפי שהוא מתבטא באדם, מאותו ''מושג'' עצמו כפי שמשתמשים בו ביחס להקב''ה: שהאדם, כשמדבר דבור, הרי הבל הדבור שבפיו -

בשעה שהוא מדבר, הוא מורגש, ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, -

של הדיבור, שהן עשר בחינות הנפש עצמה. -

כלומר "שכל" ו"מדות", שכפי שהוסבר בפרק הקודם הם שורש הדיבור; ומאחר שהדיבור מובדל משורשו, הוא יכול להיראות כ"מציאות" (כדבר), לעצמו, למרות שכשהוא נמצא בשורשו, הוא בטל לגמרי ואין לו שום ערך. כך הדבר ביחס לדיבורו של האדם. אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום, כי אין דבר חוץ ממנו, ולית אתר פנוי מיניה, -

אין שום מקום (או מדריגה) שהוא פנוי ממנו, מהקב"ה. הרי, בכל מקום בו קיים דיבורו של הקב"ה, באותו מקום עצמו נמצא הקב"ה, והדיבור נמצא תמיד ב תוך שורשו. ולכן אין דבורו יתברך כדבורינו חס ושלום -

"דיבור" האדם, בשעת דיבורו, נפרד משורשו ונראה כ''מציאות'' לעצמו, גם בעיני האדם המדבר. אך, דיבורו של הקב''ה בטל תמיד לשורשו. [כמו -

שמובן הדבר, שאין מחשבתו -

של הקב''ה, כמחשבתינו, כדכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", וכתיב: "כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'"]. -

והפסוק מסיים: "ומחשבותי ממחשבותיכם". הרי, כשם שאנו מוצאים שמחשבתו של הקב"ה היא סוג מחשבה אחר לגמרי כך אנו גם מבינים, שדיבורו של הקב"ה שונה לגמרי מהדיבור שלנו. אלא, אם כך הדבר שדיבורו של הקב"ה אינו נפרד ממנו, מדוע קוראים לו "דיבור"? כל ענין שלמעלה שאנו רוצים להבין, אנו משיגים אותו לפי המושגים שלנו, מעצמנו ובשרנו. אנו רואים באדם שהמלים שהוא מדבר - נפרדות ממנו, ולכן הן יכולות להגיע לזולת; שונה הדבר באותיות המחשבה המאוחדות עם האדם עצמו, ונעלמות מהזולת. בהתאם לכך אין מושג הדיבור שבאדם נותן לנו תמונה מענין הדיבור כמו שהוא למעלה - מאחר, שלמעלה גם הדיבור אינו מובדל משורשו - מדוע, איפוא, אנו קוראים לו בשם "דיבור"? הדברים יוסברו להלן, שישנן שתי תכונות בדיבור: א) הכוח לגלות לזולת מה שמוסתר במחשבתו של המדבר, ב) עובדת היפרדותו משורשו. ורק בגלל תכונתו הראשונה - לגלות לזולת את המוסתר במחשבתו של המדבר - הוא נקרא למעלה בשם "דיבור" - גילויו של האור האלקי לעולמות ולנבראים. ולא נקרא דבורו יתברך בשם "דבור" רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה באין-סוף ברוך-הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי - בתחילה היו האור והחיות בהעלם, ועתה הם בהתגלות, לברוא עולמות ולהחיותם, - לפני שה''אור'' וה''חיות'' היו בהתגלות לא היו עולמות בנמצא, רק אחרי התגלות ה''אור'' וה''חיות'', נבראים ומתקיימים עולמות - הרי, התגלות זו נקרא בשם "דבור". - שכן, גם למעלה יש בכך משום התגלות לזולת, כלומר, שיהיו עולמות ונבראים המרגישים עצמם כמו זולת, כדבר נוסף. והן הן עשרה מאמרות - הכתובים בתורה, שבהן - ועל ידן, נברא העולם, - עשרה המאמרות מהווים התגלות האור והחיות האלקית, לברוא עולמות ונבראים. עיין ''שער היחוד והאמונה'' סוף פרק ד. וכן - גם ב''דיבור'' אחר שאינו כדי לברוא עולמות ולהחיות, כלומר - שאר כל התורה נביאים וכתובים - שבנוסף לעשרה מאמרות, נקראים בשם ''דיבור'' שכן, הם הרי התגלו, שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. - יש בהם משום התגלות האור האלקי לנביאים. ומחמת ענין ה"התגלות", קוראים להם בשם "דיבור", כמו שזה בכל דיבור למטה. אך, ענין הפירוד שקיים בדיבורו של האדם - אינו בנמצא בדיבור שלמעלה. והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד, דרך משל, כמו דבורו ומחשבתו של אדם - לפני שהוא חושב ומדבר אותם בפועל, בעודן בכח חכמתו ושכלו, או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם - לפני, שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות, - באותיות המחשבה. שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה, הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב, ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן, שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. - שהן הם ''שורש'' המחשבה והדיבור. הרי כשם שזה באדם, שלפני שהוא חושב והוגה את האותיות בדיבור - הן מאוחדות כליל בשורשן, כך בדיבור שלמעלה, (גם) אחרי ההתגלות - המחשבה והדיבור כביכול מהקב''ה - הם מיוחדים בתכלית עם הקב''ה: