פרק כ. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, כיצד "קרוב מאד" לכל אחד מישראל, לקיים תורה ומצוות מתוך רגש של אהבת ה' ויראת ה' - באמצעות האהבה המסותרת שבו להקב"ה, אהבה מסותרת זו היא בחינת ה"חכמה" שבנפש האלקית, בה שורה אור אין סוף ברוך הוא, ומשם נובע הכוח ביהודי למסור את נפשו ולא להיפרד ולהינתק חס ושלום מהקב"ה.

אם היה יהודי מרגיש וחש, שעל-ידי עבירה, הוא ניתק ונפרד מהקב"ה, לא היה עובר על שום עבירה. אך, אין הוא מרגיש בכך, נדמה לו, שגם בשעה שהוא חוטא, הוא נשאר יהודי כפי שהיה. ואילו - כשבאים לכפות עליו לכפור בהקב"ה ולעבוד עבודה זרה - הוא חש ומרגיש שרוצים לנתק ולהפריד אותו מהקב"ה, ואז הוא מוסר את נפשו. בכוח זה של מסירות נפש, הוא אכן יכול להישמר מכל עבירה ולקיים כל המצוות. אך, כיצד יש באותו כוח של מסירות נפש, שלא לעבוד עבודה זרה, להשפיע גם ביחס לעבירות אחרות? וכיצד יש גם בכוחו להביא לקיום כל המצוות, - יוסברו הדברים בפרקים הבאים על יסוד הנחה שכל מצוות-העשה קשורות במצות האמונה ואחדות ה' - "אנכי ה' אלקיך": וכל מצוות-לא-תעשה קשורות ב"לא-תעשה" של עבודה זרה - "לא יהיה לך אלקים אחרים" -, בכך יובהר, כיצד אפשר לנצל את הכוח של מסירות נפש לשמירת כל מצוות ה"עשה" וה"לא-תעשה".

והנה מודעת זאת -

ידוע הדבר, לכל, כי מצות -

העשה של אמונה ואחדות ה', ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דברות הראשונים, -

מעשרת הדיברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך", -

''אנכי ה' אלקיך'' - מצות העשה של אמונה ואחדות ה', ''לא יהי' לך'' - מצות הלא-תעשה של עבודה זרה, הם כללות כל התורה כולה; -

הן כוללות את כל התורה כולה. כי, דבור "אנכי" כולל כל רמ"ח מצות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצות לא תעשה, -

שתי מצוות אלו, הן ה''כלל'', וכל שאר המצוות, הן ''פרטים'' מאותו ''כלל''. ולכן, שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך" לבד מפי הגבורה, כמאמר רבותינו ז"ל, -

''אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו'', מפני שהם -

שתי דיברות אלו, כללות התורה כולה. -

הרי, ששמענו "מפי הגבורה", מפיו של הקב"ה, את כל התורה כולה, מאחר ששתי דיברות אלו הן ה"כלל" האוצר בתוכו את כל ה"פרטים" - כל התורה. בכך - שכל מצוות-העשה קשורות במצות- העשה של אמונה, וכל מצוות הלא-תעשה קשורות בלא-תעשה של עבודה זרה - יובן ממילא, שאת הכוח של מסירות נפש, לשמור על האמונה ולהתנגד לעבודה זרה, אפשר לנצל גם לקיום כל המצוות, ולהימנעות מ כל העבירות. יש, כמובן, להסביר: איזו שייכות מיוחדת יש בין כל העבירות, לעבודה זרה? - הקשר שבין כל המצוות ל"אמונה" מובן, כפי שמוסבר במכילתא, משל למלך שבא לארץ ואנשיה בקשוהו לגזור עליהם גזירות. ענה להם המלך: תחלה קבלו עליכם את מלכותי, ולאחר מכן אגזור עליכם גזירות. כך מובן גם ביחס למצות "אנכי ה' אלקיך" - בה מצווה כל אחד מישראל לקבל על עצמו עול מלכות שמים - שהיא משמשת כהקדמה וכיסוד לכל המצוות שהקב"ה מצווה את בני ישראל. אך, לא ברור עדיין, השייכות המיוחדת בין כל מצוות "לא-תעשה", ל"לא-תעשה" של עבודה זרה. ויוסברו הדברים להלן: משמעות "אחדות ה'" איננה רק שישנו בורא אחד, אלא גם שאין דבר שמחוץ להקב"ה, כי הכל בטל ומיוחד עם הקב"ה. ממילא כשאדם עובר עבירה - דבר שהוא נגד רצונו של הקב"ה, ובכך הוא מנתק את עצמו מהקב"ה ומרגיש את עצמו ל"יש" ו"דבר נפרד" מאלקות - גם זו נקראת עבודה זרה, וכפי שרבנו הזקן יסביר זאת להלן: ולבאר היטב ענין זה, -

התיחסות כל העבירות ל''עבודה זרה'', צריך להזכיר תחלה בקצרה, ענין ומהות אחדותו של הקב"ה, שנקרא יחיד ומיוחד, -

משמעות הביטוי "יחיד ומיוחד" לגבי הקב"ה, היא: כי במושג "אחדות ה' " אפשר לומר שהוא אלוקה אחד, בורא יחיד, כן אפשר לומר שהקב"ה הוא אחד פשוט ולא מורכב - וכך הלאה, ואילו בביטוי זה מודגש ענין נוסף באחדות ה' כדלהלן: "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא", -

כולם הרי מאמינים, שהקב''ה הוא אחד לבדו, גם אחרי שברא את כל העולמות וכל הנבראים, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, שהי' הוא לבדו, -

שום דבר חוץ ממנו, הרי לא היה - כך גם אחרי שברא את העולם - קיים רק הוא בלבד. וכמו שנאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא כו'", -

בעצם, היה צריך לומר: "אתה עד שלא נברא העולם ואתה משנברא" - מה אומרת לנו המלה "הוא" שנזכרת כאן פעמיים? - אלא הן מציינות: הוא - הוא, אותו אחד ויחיד, פירוש -

משמעות (ציון) המלה ''הוא'', היא: הוא ממש -

הוא שהיה לפני שנברא העולם, אותו אחד בדיוק הוא לאחר שנברא העולם, בלי שום שינוי. כדכתיב: "אני ה' לא שניתי". -

מלפני הבריאה ועד אחרי הבריאה - עם בריאת העולמות, לא נשתנה שום דבר באחדותו האבסולוטית של הקב"ה; ביצירת העולמות - לא נוסף שום דבר, כפי שרבנו הזקן מסביר: כי, עולם הזה וכן כל העולמות העליונים, אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש; שכמו שהיה הוא לבדו הוא, יחיד ומיוחד, קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא, יחיד ומיוחד, אחר שבראם, -

כיצד אכן הדבר? לכאורה, הרי נוספו עולמות ונבראים, שלא היו קודם? אלא - משום דכולא קמי' כלא חשיב, -

לגבי הקב''ה אין ערך לשום דבר, וכולם הם, וכאין ואפס ממש. -

להלן יוסבר, איך לגבי הקב"ה כל הבריאה היא כאילו איננה קיימת כלל; הבריאה כולה נוצרה וקיימת מדיבורו של הקב"ה; והרי גם בבני אדם אנו רואים, שאין שום ערך לדיבור אחד של האדם לגבי עצם כוח הדיבור של הנפש, שיכול לדבר מלים ללא סוף - איזה ערך יש למלה אחת, או לכמה מלים, לגבי הכוח לדבר בלי סוף, כל שכן וודאי הדבר שאין לאותו דיבור שום ערך לגבי כוח המחשבה, שממנו נובע הדיבור; ועל אחת כמה וכמה - לגבי עצם הנפש שבאדם; כל שכן ועל אחת כמה וכמה בלי השוואה כלל, כשמדובר לגבי הקב"ה, שאינו מוגבל כלל, איזה ערך יש לגביו, לאותו דיבור שממנו נבראו וקיימים כל העולמות והנבראים. וכך אומר רבנו הזקן:

כי, התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש, וחיותם, וקיומם, המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהי', -

שכן, כפי שיוסבר להלן ב"תניא", אינה דומה בריאת העולם לעיבוד ויצירת כלי על-ידי בשר ודם: כלי יכול להתקיים בצורתו ובתבניתו גם אחרי שיוצרו מושך את ידיו ממנו. ואילו בבריאה שונה הדבר: מאחר שהנברא נוצר מ" אין " ל" יש ", מן ההכרח שהכוח האלקי יברא ויחייה אותו תמיד מחדש - לולא כוח אלקי זה, היה הנברא חוזר לאין ואפס. יצירה זו, החיות והקיום של כל העולמות והנבראים, אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. -

בעולמות ובנבראים.