ומאחר שרצון העליון המיוחד באין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, הוא בגלוי לגמרי, ולא בהסתר פנים כלל וכלל, בנפש האלהית ולבושיה הפנימים, שהם מחשבתה ודבורה, באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה -

בשעה שיהודי מהרהר ומדבר דברי תורה, בא הרי הרצון העליון שבתורה לידי גילוי מלא בנפשו ובמחשבתו ודיבורו. הרי גם הנפש ולבושיה -

מחשבה ודיבור, אלו מיוחדים ממש באין-סוף ברוך-הוא באותה שעה בתכלית היחוד, כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא במהותו ועצמותו כנזכר לעיל, כי אין שום דבר נפרד -

מהקב''ה, כי אם בהסתר פנים כנזכר לעיל. -

רק על ידי כך שפנימיות הרצון העליון מוסתרת, אפשר לנבראים להרגיש את עצמם ל''מציאות'', ומאחר שבשעה שיהודי לומד תורה, מוסרת הסתרה זו, ופנימיות הרצון העליון היא בהתגלות מלאה - ממילא ה''יחוד'' הוא מלא. ולא עוד אלא -

יתירה מזו, שיחודם -

של הנפש וכוחותיה עם הקב''ה בשעה שיהודי לומד תורה, הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולמות עליונים, -

עם העולמות הרוחניים העליונים. מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה, -

בה הם עוסקים; ולעומתם - וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם -

רק, מאור וחיות הנמשך -

ממה שנובע, מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, -

כאמור ש''שכל'' התורה הוא חכמתו של הקב''ה, ו''פסק ההלכה'' - רצונו של הקב''ה. כדכתיב: "כולם בחכמה עשית", -

הרי, ש''חכמה'' היא המקור לבריאת וקיום כל העולמות. ואם כן החכמה - שהיא התורה -

היא, למעלה מכולם, -

מאחר שהיא ה''מקור'' לכל העולמות. והיא היא -

התורה, רצונו יתברך הנקרא "סובב כל עלמין", -

המשפיע בכל העולמות בצורה ''מקיפה''. כלומר: הוא למעלה מכל העולמות, ולכן אין הוא יכול להתלבש ב תוך העולמות, בפנימיות, אלא הוא משפיע עליהם בבחינת ''מקיף'' - כפי שיוסבר להלן: שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין -

בפנימיות העולמות, רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף, -

מעליהם, בהיותו למעלה מהתלבשות בתוך העולמות, והיא היא -

בחינה זו שהיא למעלה מכל העולמות, המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה, "ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו'"

-

ואף על פי שאין הוא רואה זאת. יהודי, בשעה שהוא לומד תורה, אינו מרגיש בהתאחדות נפשו עם הקב''ה, ואילו נשמתו - חשה בכך, [ומשום הכי -

ולכן, יכול לסבול, -

את ההתאחדות הנעלה עם הקב''ה, משום -

מפני, דלא חזי, -

שאינו מרגיש. מה שאין כן בעליונים]. -

שונה הדבר בנבראים של העולמות העליונים, בהם אין ההסתרה שבעולם-הזה, והם ''רואים'' ומרגישים כל ענין אלקי, ולכן אין ביכלתם ''לקבל'' יחוד נעלה כזה עם הקב''ה. ואילו נשמה בגוף, יען שהגוף והעולם-הזה, מסתירים מלהרגיש באור האלקי שביחוד זה - זוהי הסיבה ליכולת הנשמה להתאחד ביחוד חזק כזה עם הקב''ה, בשעת לימוד התורה.

ובזה -

במה שהוסבר, שיחוד נפשו של יהודי עם הקב''ה, בשעת לימוד התורה, היא במדה המלאה ולמעלה מאשר בשעת קיום המצוות, יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים -

ובכל זאת גדלה מעלת לימוד התורה גם מתפלה - אלא שלכאורה אפשר לשאול: הרי יודעים אנו שמי שאין ''תורתו אומנתו'', שאין התורה עיסוקו התמידי, עליו להפסיק מלימוד התורה לשם תפילה - הרי שהתפילה היא למעלה מתורה? - מסביר רבנו הזקן להלן: [והא -

וזה, דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, -

לתפלה, אין בכך הוכחה שהתפלה היא למעלה מתורה, אלא טעמו של דבר הוא: היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי]. -

מאחר שהוא מפסיק ומבטל מלימוד תורה, בגלל דברים אחרים, לכן עליו להפסיק גם לתפלה.