ולכן נקראים -

ו

המצוות, "אברי דמלכא", -

אברי המלך, דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, -

כמו שאנו רואים כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו, הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן, -

לידו או לרגלו, ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו -

באותו רגע ידו ורגלו מבצעות את רצונו, האדם אינו זקוק לשום טיפול ומאמץ של רצונו כדי להפעיל את היד או הרגל ולהשפיע עליהן לבצע את רצונו - זו משמעות המלים "בלי שום ציווי ואמירה", שכן, טיפולו של ה"כוח" להפעלת השפעתו הוא כאילו בדרך של ציווי ומתן פקודה למושפע על ידו שיעשה משהו. כפי שאנו רואים באברים, הרי הם בטלים לחלוטין לנפש ומאוחדים אתה. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן, -

לכאורה משמע, שהכוונה כאן ל"חיות" המחיה את העשיה ואת ביצוע המצוה, כלומר: רוח-החיים שבקיום המצוה; לא ה"חיות" שב"מציאות" האתרוג, למשל, אלא ה"חיות" של מצות האתרוג, כפי שה"חיות" שרויה בקיום ובמעשה המצוות, הוא -

חיות זו, בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, -

ב''חיות'' מעשה המצוות, ונעשה -

אותה ''חיות'' לו -

לרצון העליון, ממש כגוף לנשמה.