פרק יז. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן כיצד צריך להיות סדר עבודתו של "בינוני": על-ידי התבוננות בגדולת הקב"ה, יעורר בהתגלות בלבו אהבת ה' ויראת ה', וזאת כדי לשלוט ביצר-הרע. היראה תימנע אותו מלעשות עבירה, והאהבה תניע אותו לקיים מצוות וללמוד תורה;

ואם אין בכוחו לעורר, על-ידי ההתבוננות, אהבה ויראה כאלו, שתהיינה בהתגלות בלבו, אלא רק מוסתרות במוחו ובלבו - גם אז בכוחן, להחזיק אותו במדריגת ה"בינוני", ולהיות זהיר בכל התורה והמצוות;

כן, עולות גם אז התורה והמצוות שלו למעלה, כאילו למד תורה וקיים מצוות באהבה ויראה שבהתגלות הלב.

ובזה -

במה שלמדנו, שגם מי שאין בכוחו לעורר, על-ידי התבוננות, אהבה ויראה רגשיות בלבו, אלא רק אהבה ויראה המתבטאות בתעלומות מוחו ולבו בלבד - בכל זאת יש בכוחן להביאו לזהירות ולשלימות בכל תרי"ג המצוות, להכניס בהן "חיות" ולהעלותן למעלה, יובן מה שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". -

הפסוק אומר, שקל ליהודי לקיים תורה ומצוות בשלשת לבושיו: מחשבה, דיבור ומעשה - "בפיך" - בדיבור, "בלבבך" - במחשבה, "לעשותו" - במעשה. ברם, במובן פנימי ועמוק יותר, אין משמעותה של "לבבך" במחשבה בלבד, אלא גם על ענינו האמיתי של הלב, והוא: אהבה ויראה. שכן, מקומם של רגשות האהבה והיראה וכדומה, הוא בלב. בהתאם לכך, הרי משמעותו של הפסוק היא: קרוב (קל) הדבר לכל יהודי לקיים תורה ומצוות מתוך רגש פנימי של מורא מהקב"ה, ומתוך רגש של אהבה להקב"ה. על כך שואל רבנו הזקן: דלכאורה, הוא בלבבך -

רגשות הלב באהבה ויראה, נגד החוש שלנו -

לפיו לא כל כך קל להגיע לאהבה וליראה מהקב''ה, [והתורה היא נצחית], -

כל ענין בתורה עומד בתוקפו לנצח ולכל זמן. כלומר: אי אפשר לבוא ולומר שמשה רבנו אמר זאת לבני ישראל שבדור המדבר, שבהיותם דור דעה היה הדבר קל להם להגיע למדריגות אהבה ויראה, ואילו לגבינו אין הדבר קל וקרוב כל כך. אין הדבר כך. שכן, התורה היא נצחית ונאמרה ל כל דור, לאו דוקא לדור המדבר, אך, כאמור, במוחש אנו רואים: שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת, -

שכן, מטבעו נוטה הלב לתאוות, וכדי לעורר אהבה להקב"ה, על האדם לשנות את הנטיה המציאותית שבלב, מקיצוניות אחת לקיצוניות קוטבית - מתאוות העולם-הזה לאהבה להקב"ה. שתי אלה - תאוות העולם-הזה, ואהבת ה', אינן יכולות, בשום אופן, להיות ביחד. כמאמר ה"חובת הלבבות" שכשם שאש ומים אינם יכולים "לדור" ביחד, כך לא יכולות תאוות העולם-הזה ואהבת ה' להיות ביחד בלב האדם. אנו רואים, אם כן, שלא "קרוב" ולא קל כל כך לקבוע בלב האדם אהבת ה' ויראת ה'. וכמו שכתוב בגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא"? -

וכי היראה (מהקב"ה) היא דבר קטן? על מה שאמר משה רבנו: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", שואלת הגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתא היא?" - "דמזה מוכח - דאדרבה, בכל הדורות ואפילו בדורו של משה - אינו קרוב מאד" (לשון כ"ק רבינו), ואם כך הדבר ביחס ליראה וכל שכן אהבה. -

שכן, קשה יותר להגיע לאהבה מאשר ליראה, שלאהבה בודאי לא כל כך קל להגיע. הרי, שנוסף לחוש שלנו, יש לנו ראיה גם מהגמרא, שאין הדבר קל כל כך להגיע ליראת ה' ובמיוחד לאהבת ה'. כיצד, איפוא, אומר הפסוק ש"קרוב מאד" הדבר? וגם אמרו רבותינו ז"ל דצדיקים, דוקא, לבם ברשותם". -

לעורר בלבם תמיד אהבת ה' ויראת ה'. ואילו מי שאינו "צדיק" - אין לבו ברשותו, "דמזה מוכח דלא לבד שאינו קרוב כו', אלא אדרבה אינו שייך רק לצדיקים, שמועטין הן וכו'" (לשון הרבי), כיצד, איפוא, אומר הפסוק, שלכל יהודי, "קרוב מאד", לקיים תורה ומצוות "בלבבך", עם הלב, כלומר: שלבו ברשותו, תחת פיקוחו, להפוך את תאוות העולם-הזה לאהבת ה'? והרי התורה לא ניתנה רק לצדיקים? אלא ד"לעשותו", -

המלה "לעשותו" יש בה משום הסבר על "קרוב מאד בלבבך" - איזה "בלבבך" קרוב מאד? הרי זה אותו "בלבבך" הנוגע ל"לעשותו" בלבד, לקיים מצוות. שכן, בעצם, קשה הסדר בפסוק: "בפיך ובלבבך לעשותו" רומזים, כאמור לעיל, על מחשבה, דיבור ומעשה - אך אין הם מסודרים בפסוק, לא לפי הסדר שמלמעלה למטה, ולא לפי הסדר שמלמטה למעלה. אם מתחילים במדריגה העליונה יותר, היה צריך להיות הסדר: "בלבבך" (מחשבה), לאחר מכן "בפיך" (דיבור), ולאחר מכן "לעשותו" (מעשה), כי מחשבה היא למעלה מדיבור, ודיבור למעלה ממעשה. ואם מתחילים במדריגה התחתונה, היה צריך להיות הסדר: "לעשותו", לאחר מכן "בפיך", ולאחר מכן "בלבבך". מדוע, איפוא, מתחיל הפסוק ב"בפיך" - דיבור, וממשיך "בלבבך" - מחשבה, ולאחר מכן "לעשותו" - מעשה? אלא, המלה "לעשותו" נכתבה מיד אחרי "בלבבך" מפני שהיא באה להסביר ולפרש, ש"בלבבך" האמור כאן, הכוונה לאותה צורה שיש לה ענין ל"לעשותו", לקיום המצוות. רוצה לומר, האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד, -

הכוונה לאהבה "שבתעלומת לבו ומוחו", שעליה דיבר בפרק הקודם, במדריגות אהבת ה', אין זו נקראת אהבה. רק שביחס לקיום המצוות היא נקראת "אהבה", מפני שבכוחה להביא לקיום המצוות, שהיא "רעותא דלבא" -

רצון הלב, שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש. -

ובכל זאת גם היא מביאה אותו לקיום המצוות. ודבר זה -

לעורר בתוכו אהבה כזו שבתעלומות לבו בלבד, קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו, -

גם אם אין לבו ברשותו, ויכול להתבונן בו -

במוחו, בכל אשר יחפוץ; וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים, -

אם לא בלבו, האהבה לה', לדבקה בו -

בהקב''ה, בקיום -

על-ידי קיום, מצותיו ותורתו.