פרק טז. הקודם הסביר רבנו הזקן, ששני אופנים ישנם, בשינוי הרגל-הטבע של הנפש הבהמית, על-ידי עבודה:
- התעוררות והתגלות האהבה להקב"ה על-ידי ההתבוננות בגדולת הקב"ה - וזו נקראת "עבודה תמה", עבודה שלימה;
- התעוררות האהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה - אהבה זו אין האדם יוצר בעבודתו, אלא היא ירושה לנו מאבותינו, ועבודתו של האדם בכך מתבטאת בהתעוררות האהבה בלבד.
בתחילת הפרק הבא, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן: בעבודתם של ה"בינונים" ישנו "כלל גדול", והוא - לשלוט ולמשול על הטבע של הנפש הבהמית.
וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים, העיקר הוא: למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, -
שבלב, היינו הטבע של הנפש הבהמית שמקומה בחלל השמאלי שבלב, על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוח, -
ועל-ידי-כך, ולשלוט על הלב, -
כדי שה"בינוני" יוכל לשלוט בתאוות הנפש הבהמית, הוא זקוק בבחינות מסויימות, להשתמש, נוסף לענין "מוח שליט על הלב", גם באור האלקי שהנפש האלקית מאירה - וגם עזרה זו מבחינת אור הוי', יכולה להיות, על-ידי התעמקותו בגדולת הקב"ה, כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד מבינתו -
מהבנתו בגדולת הקב''ה, רוח דעת ויראת ה' במוחו, -
יראה זו משפיעה עליו, להיות סור מרע -
מאיסורי דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום, -
מכל סוגי האיסורים האמורים, מצילה אותו, אותה יראת ה' שהוא מעורר במוחו; וגם יעורר על-ידי התבוננותו בגדולת הקב''ה: ואהבת ה' בלבו בחלל הימני -
מקומה של אהבה של הנפש האלקית, בחשיקה וחפיצה, לדבקה בו, בקיום -
על-ידי קיום, המצות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן. -
שכנגד כל המצוות, שכן, על-ידי קיום המצוות ולימוד תורה, מתדבק יהודי עם הקב''ה, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, לכן מניעה אותו האהבה לקיים מצוות וללמוד תורה. כשאדם יוצר בלבו אהבה רגשית להקב''ה (והיא מביאה אותו לקיום מצוות), ויראה גלויה מהקב''ה במוחו (המונעת אותו מלעבור עבירות) - יש לו הרי, כפי שהוסבר בפרק הרביעי, אותן אהבה ויראה, המביאות אותו לקיום אמיתי, ולזהירות בתרי''ג המצוות, והן השורש וה''פנימיות'' של קיום מצוות-העשה ושל שמירת מצוות-הלא-תעשה. ברם, יתכן הדבר, שאדם מתעמק ומתבונן בגדלות הוי' ואף-על-פי-כן אין הוא יכול ליצור בתוכו אהבה ויראה גלויות ורגשיות להקב''ה. הן נשארות מוסתרות במוחו ובלבו - על כך אומר רבנו הזקן להלן, שגם במקרה זה, מתלבשות האהבה והיראה - רבנו הזקן קורא להן ''תבונה'' - במעשה המצוות, כאילו קיים אותן על-ידי אהבה ויראה גלויות ורגשיות. ויתר על כן, צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד -
אין כוח, שכלו ורוח בינתו משגת -
עד לידי כך, שיוכל להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו, שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב -
שהלב ירגיש את האהבה והתשוקה, לדבקה בו, -
בהקב''ה. כך אכן צריך להיות, שהלב ירגיש באהבה להקב''ה. ואילו אצלו - אין הדבר כך, אלא: רק, האהבה -
הנוצרת מהתבוננותו, מסותרת במוחו ותעלומות לבו, -
הסיבה לכך, שאין האהבה באה אצלו בהתגלות בלב, אינה מפני שחסר משהו בהתבוננותו, אלא, כפי שרבנו הזקן אומר בהגהה, הסיבה לכך תלויה בשורש נשמתו: *(והסיבה לזה היא: מפני היות המוחין שלו ונפש-רוח-נשמה שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה, ולא מבחינת לידה והתגלות, כידוע ליודעי חן): -
ליודעי תורת הקבלה. בסדר התהוותן של ה''מדות'' מה''שכל'' באדם - למשל: על-ידי הבנתו גדלות הקב''ה, ''נולדת'' בתוכו מדת האהבה להקב''ה - יש שהמדות כבר ''נולדות'' ומתגלות בלב, ויש שהמדות נמצאות עדיין ב''שכל''. כלומר, לעת עתה קיימת בשכל בלבד נטיה לדבר המובן - במגמה של אהבה או של יראה. כך גם למעלה, בספירות, ישנן מדות שהן כבר בהתגלות, וישנן מדות שהן עדיין מוסתרות ב''בינה'', ומאחר שהנשמות באות מהמדות שלמעלה - ישנן נשמות שהן ממדת החסד, ונשמות שהן ממדת הגבורה, ישנם גם בזה שני אופנים: נשמות ששורשן במדות כפי שכבר התגלו - ולכן יכולים בעלי נשמות אלו, ליצור בלבם אהבה גלויה להקב''ה; ונשמות ששורשן במדות כפי שהן עדיין בהעלם ב''בינה'' - בעלי נשמות אלו אינם יכולים ליצור בלבם אהבה גלויה להקב''ה, אלא היא נשארת בהעלם - כמו שהדבר בשורש נשמתם. על-כל-פנים מובן הרי, שישנם כאלה שאהבתם היא בהעלם במוחם ומוסתרת בלבם, דהיינו, שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו -
צריך אמנם להיות, שהלב ירגיש ויוחדר בהתפעלות של אהבה; אלא שאצלו המצב הוא ש''הלב מבין'', שגם בלבו נקלטת ההבנה בלבד ב גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמי' כלא חשיב ממש, -
כלפי הקב''ה נחשב הכל - לכלום ממש. אשר על כן יאתה לו יתברך, שתכלה אליו נפש כל חי, לידבק ולהכלל באורו; וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו, כך יאתה להן
- ראוי להן, להיות כלות אליו -
להקב''ה, בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתקן הוא הגוף, -
הגוף הוא כמו נרתיק המחזיק בתוכו את הנשמה, לדבקה בו, -
כך הוא מבין, שעל הנפש להיות בתשוקה להקב''ה עד ל''כלות הנפש'', רק, שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף, וצרורות בו כאלמנות חיות; -
שאין להן היתר להינשא, מפני שבעליהן שעזבו אותן, חיים עדיין. כלומר, בעצם היה מן הראוי לנשמה שתהיה בה השאיפה לרצות לצאת מהגוף כדי להתאחד עם הקב''ה, וההישארות בגוף תהיה אצלה כדבר כפוי; ולית מחשבה דילהון תפיסא בי' כלל, -
המחשבה של נפשם ורוחם (בהיותן בגוף) אינה יכולה להשיג את הקב''ה, כי אם, כאשר -
מחשבתן, תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותי', -
כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, הוא ''תופס'' ומשיג את רצונו וחכמתו של הקב''ה, שהן דבר אחד עם הקב''ה עצמו. כמשל המחבק את המלך הנזכר לעיל; -
אף שהמלך לבוש בלבושיו, אין זה ממעט בחשיבות הנעלה של חיבוק המלך; כך גם בעניננו: אף שהתורה והמצוות מלובשות בענינים גשמיים, אך יש בכך משום רצונו וחכמתו של הקב''ה, הרי זה כאילו ''תופס'' בהקב''ה עצמו כביכול. את כל האמור, הוא מבין במוחו, ומהמוח נקלטת הבנה זו בלב - וזה יוצר בו את ההחלטה: ואי לזאת, -
ולכן, יאתה להן -
ראוי לנפשו ולרוחו, לחבקו -
את הקב''ה, בכל לב ונפש ומאד, -
בשלשת הבחינות של ''בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך''. דהיינו: קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא -
''ובמחשבה'', השגת וידיעת התורה -
את ההבנה בתורה מקבלים בלבוש המחשבה, כנזכר לעיל. -
בפרקים הקודמים, שעל-ידי לימוד תורה וקיום מצוות ''לוקחים'' כביכול, את הקב''ה עצמו. הרי, שמההתבוננות בגדולת הקב''ה, המשפיעה על הנפש לרצות להתדבק בהקב''ה - ושאי אפשר להגיע לכך אלא על-ידי קיום מצוות ולימוד תורה - נוצרת אצלו ההחלטה להתדבק בהקב''ה על-ידי קיום התורה והמצוות. הנה כשמעמיק בענין זה, בתעלומות תבונות לבו ומוחו, ופיו ולבו שוין, -
ההחלטה הנוצרת בלבו, באה לידי ביטוי, במלוא העוצמה, בדיבור, שמקיים כן בפיו, כפי אשר נגמר -
הוחלט, בתבונת לבו ומוחו, דהיינו: להיות בתורת ה' חפצו, ויהגה בה יומם ולילה בפיו; וכן הידים ושאר אברים, מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו -
הנה, כשהוא מבצע החלטה זו, הרי תבונה זו -
כלומר, האהבה והיראה ה שכליות, שאי אפשר לקוראן בשם אהבה ויראה - כי אם ''תבונה'', מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותי', להיות להם בחינת מוחין וחיות
- שה''תבונה'' תשמש להם כמוחין וחיות, וגדפין לפרחא לעילא, -
כנפיים לתורה ולמצוות, לפרוח בהן למעלה, שכן, כך נאמר ב''זוהר'', ש''אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא'' - תורה בלי אהבה ויראה, אינה עולה למעלה; הרי שהאהבה והיראה הן כמו ''כנפיים'' לתורה ולמצוות, אף שאין ה''תבונה'' מייצגת אהבה ויראה לבביות אמיתיות, כאלו עסק בהם -
בתורה ובמצוות, בדחילו ורחימו -
ביראה ואהבה, ממש אשר בהתגלות לבו, [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה', מפני רשפי אש אהבתו שבלבו, כנזכר לעיל], -
כל האמור היה נכון כשהאהבה והיראה היו בהתגלות בלב, ולכן היו הן נעשות לחיות ול"כנפיים" להעלות בהן את התורה והמצוות למעלה; ורבנו הזקן מחדש, שגם בנידון דידן הדבר כך: תבונה זו, אף שאין היא מורגשת בלב, גם היא נעשית לחיות ול"כנפיים" לתורה ולמצוות. וכל כך למה? הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם, -
בתורה ובמצוות, ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו, לא היה עוסק בהם כלל, אלא -
היה עסוק בצרכי גופו לבד -
כפי טבעו הכללי של האדם להתעסק בצרכיו הוא, וה"תבונה" היא זו שמנתקת אותו מלהתעסק בצרכי גופו, ובמקומן להתעסק בעניני תורה ומצוות. לכן נעשית ה"תבונה" - החיות וה"כנפיים" לתורה ולמצוות. שאת קיומן הביאה "תבונה" זו. [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו, -
ולכאורה היה לומד תורה גם בלי ה''תבונה'', אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו]. -
מאשר את לימוד התורה, וכתוצאה מכך היה מתעסק בענינים אחרים המביאים תענוג לגופו. האהבה להקב"ה - בעניננו, "במוחו ותעלומות לבו" - משפיעה עליו, להגביר את טבע ההתמדה שלו על אהבתו הטבעית הגופנית. ולכן אהבה זו היא ה"חיות" של התורה והמצוות שלו. אם כי בפרק הקודם דובר, שמי שבטבעו הוא מתמיד בלימודו, נקרא: "לא עבדו", כי אין הוא זקוק לשם כך ל"עבודה" כלל, כיצד איפוא, אומרים בפרק זה (בו מדובר אודות זה ש עובד כפי הדרוש. ואף עוסק ב"עבודה תמה") שגם מי שהוא בטבעו מתמיד בלימודו, צריך ל"תבונה" לשם עבודתו? אלא, בפרק הקודם דובר במי שאינו מעורר את האהבה כלל, ומה שטבע ההתמדה שלו מתגבר על הטבע של אהבת גופו - הרי זה מהאהבה ה מסותרת בלבד, שאין היא נמצאת בו בגלל עבודתו, הרי שאין כאן שום עבודה כלל. ואילו בעניננו שהתגברות טבע ההתמדה שלו על אהבת גופו באה כתוצאה מה"תבונה" - אהבה המתעוררת בו על-ידי התבוננות - הרי הדבר נקרא "עבודה", ואפילו "עבודה תמה".וזה -
מה שאנו אומרים, שה''תבונה'' מתלבשת בתורה ובמצוות ומעלה אותן למעלה, כאילו עסק בהן באהבה שבהתגלות הלב, רמזו רבותינו ז"ל באמרם: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", -
לפי הפירוש הפשוט בלבד, שהדברים אמורים לגבי מי שחשב לעשות מצוה, ובגלל סיבה, שאינה תלויה בו, נמנע ממנו לעשותה, בכל זאת מחשיב הקב"ה כאילו עשה את המצוה - הרי, והוה לי' למימר: -
היה עליהם לומר: מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. -
דברים מפורשים, שהתורה רואה אותו כאילו ביצע מחשבתו בפועל. מדוע, איפוא, השתמשו רבותינו ז"ל בביטוי "מצרפה למעשה"? ביטוי שמשמעותו שה"מעשה" קיים, אלא שאין לו שייכות ל"מחשבה", והקב"ה מצרף את שני אלה, המחשבה והמעשה? אלא הענין, -
שאכן מתכוונים בכך לרמוז על מה שדברנו, כי, דחילו ורחימו -
יראה ואהבה, שבהתגלות לבו, הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא, -
להכניס חיות במעשה המצוות, שתעלינה למעלה. וכל כך למה? - כי הלב הוא גם כן חומרי, כשאר אברים שהם כלי המעשה, -
לכן, כשיש לו אהבה מורגשת בלב, - כלומר, הגילוי של הנפש המתבטא ברגש של אהבה, בא לידי הגשמה במדה כזו, שהוא מורגש ב"חומר" הלב - יכול כבר גילוי נפשי זה, האהבה, להתקבל גם בשאר האברים הגשמיים, ולהכניס בהם חיות, כשהם עושים מה שהלב רוצה. שכן, הלב הוא ה"פנימיות" והחיות של כל שאר האברים, כפי שה"תניא" אומר להלן: אלא, שהוא -
הלב, פנימי וחיות להם, -
לשאר האברים, ולכן יכול להתלבש בהם -
מחמת שהלב הוא בעצם קרוב לשאר האברים ויחד עם כך הוא ה''חיות'' שלהם, יכולה אהבת-הלב להתלבש במעשים שהאברים עושים, להיות להם גדפין -
כנפיים, להעלותם. -
להעלות את מעשה המצוות למעלה, כמו שאנו רואים במוחש, שבשעה שאדם עושה דבר מתוך אהבה, פועלות אז הידים ב"חיות" שונה ומיוחדת, שכן, כאמור, כשגילוי הנפש בא לידי הגשמה בצורה כזו שהוא מורגש בלב, הוא יכול להיות אז מורגש גם בכל שאר האברים, ולהכניס "חיות" באברים כשהם עושים את המעשה. אך, הדחילו ורחימו -
היראה והאהבה, שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנזכר לעיל, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם -
לאהבה ויראה ה''שכליות'', להתלבש בבחינת מעשה המצות, להיות להם -
למצוות, בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, -
להעלותן ("לפרוח") למעלה, שכן, העובדה שהאהבה באה לידי ביטוי במוח בלבד - והמוח עדין יותר משאר אברים אחרים - משמעותה, שגילוי הנפש המתגלה במוח, לא התגשם עדיין כל כך, שיוכל להתפשט גם בשאר האברים שאינם עדינים כמו חומר המוח. כמו שאנו רואים במוחש, כשאין לאדם חשק בלב לעשות דבר מסויים, הוא אמנם עושה את הדבר, אלא שזהו מחמת שהוא מבין במוחו שעליו לעשות את המעשה - חסרה אז "חיות" במעשה זה. כך גם ביחס לאהבה ויראה שהן בבחינת "תבונה" בלבד, אין ביכולתן להחדיר ולתת את ה"חיות" הראויה במעשה המצוות, ועל-ידי-כך להעלות את המצוות, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה; -
וכך יכולות הן לשמש כ''כנפיים'' למעשה; והן -
אותן אהבה ויראה שבמוח, נקראות בשם מחשבה טובה,
- הן רק ''מחשבה טובה'', כי אינן דחילו ורחימו -
יראה ואהבה, ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו, כנזכר לעיל. -
ומפני שהן מתבטאות במוח, הן נקראות " מחשבה טובה" (מחשבה היא הרי במוח), שהקב"ה " מצרפה למעשה" - למעשה המצוות שהאדם עושה באמצעות מחשבה טובה זו, שיוכלו לעלות למעלה. בכך יוסבר לנו הביטוי: "מצרפה למעשה" - שכן, "מעשה" ישנו כאן ו"מחשבה" ישנה כאן, יש רק לצרף את המחשבה למעשה. כאן באה ב"תניא" הגהה, המציינת, שבתורת הקבלה מדובר על ענין זה כמו שהוא למעלה, בספירות - ומשם מבינים אותו גם למטה בעבודת האדם: *(וכמו שכתוב בזוהר ועץ חיים, דתבונה אותיות "בן" "ובת", שהן -
''בן'' ו''בת'' בעבודה, הם: דחילו ורחימו. -
יראה ואהבה. ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין, שהן אותיות התורה והמצות. -
ב"עבודה" זה רומז לאותיות התורה והמצוות, לפי הסדר הרגיל, צריך מ"תבונה" להימשך ל"ז"א" ("זעיר אנפין" - המושג הקבלי ל"מדות") - כמו שבאדם נמשך הכל מהשכל למדות - ולאחר מכן זה יכול להימשך ל"מלכות". אך, "לפעמים" הסדר הוא, שמ"בינה" נמשך ישר ל"מלכות" (בלי אמצעות ההעברה דרך "ז"א"), משמעות הדבר ביחס לעבודתו של האדם, היא: הסדר הנכון צריך להיות באופן כללי, שמההתבוננות תימשך ההבנה ב"מדות", לעורר אהבה ויראה, ומהאהבה והיראה באה ההשפעה לקיום תורה ומצוות. אך, לפעמים הסדר הוא בצורה אחרת, שמ"תבונה" נמשך באופן ישיר ללימוד וקיום התורה והמצוות. והמשכיל יבין): -
ה"הגהה" שזורה במושגים קבליים, ובהמשך הלימוד ב"תניא" יוסברו ביתר בהירות. להלן מסביר רבנו הזקן, שהחידוש במה שהקב"ה מצרף את המחשבה הטובה שמן ה"תבונה" למעשה המצוות, כדי שמעשה המצוות יוכלו לעלות לעולם הבריאה - הוא עולם ההשגה - בו עולות התורה והמצוות הנובעות מאהבה ויראה, הנוצרות מהתבוננות והשגה בגדולת הקב"ה. ברם, גם בלי צירוף זה, עולות התורה והמצוות לעולם היצירה - על-ידי האהבה והיראה הטבעיות להקב"ה, המסותרות בלבו של כל אחד מישראל. אך, צירוף זה -
שלמדנו שהקב''ה מצרף את המחשבה הטובה שמן ה''תבונה'' למעשה המצוות, כדי שיעלו למעלה, מצרף הקב"ה, כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנזכר לעיל, -
אותה ''מחשבה טובה'' הנובעת מן ה''תבונה'', עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו -
יראה ואהבה, שכליים אשר בהתגלות לבו ממש. אבל בלאו הכי -
בלעדי זאת, נמי -
גם כן, עולים -
התורה והמצוות, לעולם היצירה, על ידי דחילו ורחימו טבעיים -
אהבה ויראה טבעיות, המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם, -
לכל יהודי יש בטבע אהבה ויראה מוסתרות להקב''ה, ובאמצעות אהבה ויראה אלו, עולות המצוות לעולם היצירה, כמו שיבואר לקמן באריכות: -
כמו שיוסבר בפרקים הבאים באריכות, מדוע מעלות האהבה והיראה הטבעיות, את המצוות לעולם היצירה. על-כל- פנים, מובן שגם מי שאינו יכול ליצור בתוכו אהבה ויראה בהתגלות הלב, כי אם בבחינת ה"תבונה", מספיק לו הדבר, להיות שלם, על ידן, בתורה ובמצוות, שגם הן תעלינה למעלה, כמו התורה והמצוות הנובעות מאהבה ויראה שבהתגלות הלב. בהקשר למה שלמדנו על אהבת ה' המזרימה "חיות" ומעלה את התורה והמצוות לעולם נעלה יותר, מן הראוי להוסיף: חסידי רבנו הזקן התווכחו ביניהם, מה נעלה יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? נכנסו אל רבנו הזקן ושאלוהו על כך, והוא אמר להם: ההוכחה לאהבה אמיתית למישהו היא, שאוהבים גם את מי שהאהוב אוהב. הקב"ה אוהב הרי את בני ישראל, ככתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'", וכשאוהבים יהודים, שהם אהוביו של הקב"ה, זה מוכיח שהאהבה להקב"ה היא אמיתית. ורבנו הזקן סיים: - "ואהבת לרעך כמוך" היא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך".