Étude quotidienne du Tanya

ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות: עובד אלהים ואשר לא עבדו -

אין הוא עמל ויגע בעבודת ה'. ואף על פי כן -

זה ''אשר לא עבדו'', אינו רשע, -

למרות שנעדר ממנו המאבק עם היצר-הרע, כי, לא עבר מימיו שום עבירה קלה, -

וודאי הדבר שלא עבר מימיו שום עבירה חמורה. - זהו ביחס למצוות-לא- תעשה; וגם קיים כל המצות שאפשר לו לקיימן, -

מצוות-עשה, ותלמוד תורה כנגד כולם, -

אף שעוון ביטול תורה הוא אחד העוונות שקשה מאד להינצל ממנו, ולא פסיק פומי' מגירסא. -

לא פסק פיו מללמוד תורה. אך, מדוע, אם כך, הוא נקרא ''לא עבדו''? אלא, שאינו עושה שום מלחמה עם היצר, לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח השליט על הלב כנזכר לעיל, -

שזו דרכו של ה"בינוני", ללחום ביצר-הרע שלו ולנצחו באור האלקי המאיר על נפשו האלקית הנמצאת במוח "השליט על הלב". ואילו הוא, אינו זקוק למלחמה עם היצר-הרע כדי להיות "בינוני". וכל כך למה? מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו -

עם היצר-הרע, כלל, כגון: שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתולדתו, על ידי תגבורת המרה שחורה, -

כידוע, כש"המרה הלבנה" שולטת באדם, אין הוא נוטה מטבעו להיות "מתמיד", ואילו אם ה"מרה השחורה", שולטת באדם - יש בו הנטיה הטבעית להתמדה. וממילא אין הוא צריך להזדקק למלחמה ביצר-הרע, כדי ללמוד בזמן האפשרי לו. וכן אין לו מלחמה מתאות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו, -

וממילא אין הוא זקוק להילחם בהרהורי עבירה, הנובעים מאותה תאוה, וכן בשאר תענוגי עולם הזה -

אין הוא צריך לעמול כדי להשתלט עליהם, כי הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו. ולכן, אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', -

כדי, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, -

ועל ידי כך, להשמר שלא לעבור על מצות לא תעשה, -

כך, שמחמת פחדו מהקב''ה ישמר מלעשות דבר שנאסר על-ידי הקב''ה. ואילו הוא אינו צריך להזדקק לכך. כן אין הוא זקוק להתבונן בגדלות ה' כדי לעורר ואהבת ה' בלבו, -

וכתוצאה מאהבה זו, לדבקה בו בקיום המצות, ותלמוד תורה כנגד כולן, -

ועל-ידי לימוד תורה שהוא כנגד כולן, אין הוא צריך להתיגע במוחו כדי לעורר בלבו אהבה גלויה אל הקב''ה. אלא די לו -

כדי להיות שלם בתורה ומצוות, באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל, שנקראו "אוהבי שמו". -

שכן, לכל יהודי אהבה מסותרת בלבו להקב"ה, ואהבה מסותרת זו מספיקה לו כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות. מי שצריך להילחם ביצר-הרע כדי לשמור תורה ומצוות, עליו להתבונן בגדולת השי"ת, כדי לעורר בתוכו רגש הפחד מהקב"ה, להימנע מלעבור על מצוות-לא-תעשה; וכן לעורר בתוכו אהבה מורגשת להקב"ה - כדי להתאחד עם הקב"ה. רגש-אהבה זה מביא אותו לקיים מצוות וללמוד תורה, מאחר שעל-ידו הוא מתאחד עם הקב"ה. ואילו זה שאודותו מדובר כאן, אינו צריך להילחם כלל עם היצר-הרע, בגלל הסיבות האמורות, וממילא אינו צריך להיזדקק לאותו סוג של יראה ואהבה הנובעות מהתבוננות בגדולת ה'. מספיקה בשבילו, יחד עם תכונותיו הטבעיות המתאימות, אהבתו המסותרת, שבטבע כל אחד מישראל. ברם, אין כל זה בא לו מתוך עבודה עצמית.

ולכן, אינו נקרא עובד כלל, -

אינו נקרא ''עובד אלקים'', כי אהבה זו המסותרת -

על-ידה הוא מקיים תורה ומצוות, אינה פעולתו ועבודתו כלל, -

אינה נובעת מעבודתו העצמית, אלא, היא -

האהבה המסותרת, ירושתינו מאבותינו לכלל ישראל, וכמו שיתבאר לקמן. -

כיצד אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. על-כל-פנים, מאחר שלא הוא - מתוך עבודתו - יצר אהבה זו, וקיומו את התורה והמצוות, אינו קשור אצלו ב"עבודה" - הוא נקרא "לא עבדו". הרי, שב"בינוני" עצמו, ישנן שתי מדריגות: "עובד אלקים" ו"לא עבדו". כל האמור הוא ביחס למי שבטבעו הוא מתמיד בלימודו ואינו זקוק להילחם עם יצרו הרע. וכן, אף מי שאינו מתמיד בלמודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני -

כפי שנזכר בפרק הקודם, ש''הרגל נעשה טבע שני'' - ואחרי שהרגיל עצמו בכך, הרי זה דבר טבעי אצלו לשבת וללמוד בהתמדה, די לו -

כעת, באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו. -