הנה, החכמה היא מקור השכל וההבנה, -

ה''שכל'' וה''הבנה'' נמצאים ב''כוח הבינה'', ו''בינה'' היא הכוח להבין כל דבר על כל פרטיו. ואילו ה''חכמה'' היא מקור ה''שכל'' וה''הבנה''. והיא -

ה''חכמה'', למעלה מהבינה, שהוא -

ה''בינה'', הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן. וזהו לשון -

משמעות המלה חכמה - כ"ח מ"ה, -

''חכמה'' היא כוח שממנו נובע ה''שכל'', והיא פועלת בתור ''כוח''. ויחד עם כך - היא בבחינת ''מ''ה'' - שהיא לשון שאלה: ''מה'' היא?, כפי ששואלים על דבר שלא משיגים אותו - שהוא מה שאינו מושג ומובן, ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה -

ב''חכמה'', אור אין סוף ברוך הוא, דלית מחשבה תפיסא בי' כלל. -

שאין מחשבה ושכל שבאפשרותם "לתפוס", להשיג ולהבין את אור אין סוף ברוך הוא. הכוחות המהווים את ה"שכל" וה"הבנה" אינם בגדר שבהם יתלבש אור אין סוף ברוך הוא, שכן, "שכל" ו"הבנה" אינם יכולים להשיג את אור אין סוף שהוא למעלה מ"הבנה". ואילו "כוח החכמה", מאחר שכאמור, הוא למעלה מ"שכל" ו"השגה" - מתלבש בו אור אין סוף. לשון כ"ק רבינו: "מההמשך ומהלשון משמע (ואולי גם מוכח) דמדבר במדרי' אחת. ומפרש כ"ח מ"ה - ג"כ ענין אחד, - כח שאינו מושג. ונקודת הביאור - דחכ' היא מקור השכל (ולכן מתפשט בנפש, וכשמתגלה פועל אפי' במחדו"מ כדלעיל וכדלקמן) אבל זהו מקור שאינו נתפס ונמצא למע' כח ושאינו מושג, (ולכן אוא"ס מתלבש בו)". ולכן, כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ, -

אלה שאינם שייכים ל''שכל'' ול''הבנה'' בגדולת הקב''ה, הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה, -

''כוח האמונה'' ''קולט'' את מה שה''שכל'' וה''הבנה'' אינם יכולים להשיג, כי "פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין וגו'", -

הפתי תופס כל דבר על-ידי האמונה בו. הרי, שתפיסתו של דבר שלא על-ידי הבנתו בשכל, היא על-ידי אמונה. ברם, כשמדובר על דבר שהשכל מסוגל לתופסו, אלא שהוא, הפתי, אין לו שכל והוא תופסו ב"אמונה" - יש בכך משום חסרון. ואילו כשמדובר אודות אלקות שהיא למעלה לגמרי מ"שכל". אין כל דרך אחרת "להשיגה", אלא על-ידי אמונה בלבד. וכך אומר ה"תניא": ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מן השכל והדעת, ולית מחשבה תפיסא בי' כלל -

אין שום מחשבה ושכל המסוגלים להשיגו כלל, הכל כפתיים אצלו יתברך, -

כולנו כפתיים גמורים לגביו, שכן ב''שכל'' אי אפשר להשיגו, ומן ההכרח להשיגו על-ידי אמונה שלמעלה מה''שכל'', כדכתיב: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך וגו'", כלומר שבזה שאני בער ובהמות - אני תמיד עמך. -

עם הקב''ה. ולכן, אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה', על הרוב, וסובלים עינוים קשים, שלא לכפור בה' אחד. ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה', וגם במעט שיודעים -

בגדולת ה', אין -

הם, מתבוננים כלל, -

שיהיה מקום לומר שמסירות נפשם נובעת מהבנתם בגדולת הקב''ה, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, -

הם מוכנים תמיד למסור את נפשם, רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל. בלי שום מניע וסיבה הגיוניים, שכן כל דבר שנובע מן ה"שכל" הוא שקול ומדוד, ויכולה להיות סברא לכאן וסברא לכאן, ואם הנכונות למסירות נפש היתה נובעת מן ה"שכל" ומן ה"טעם", היה כאן על-כל-פנים מקום ל"טענות ומענות" בשכל: למסור את הנפש או לא. אך האמת היא, שבמסקנה ההחלטית למסור את הנפש - אין שום שקלא-וטריה, אלא ההנחה המוחלטת, שאי אפשר להיות אחרת! - דבר זה אינו נובע מה"שכל".

והיינו, -

זהו מחמת, משום שה' אחד מאיר ומחי' כל הנפש, -

של יהודי, על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, -

שבנפש, שהיא -

כוח החכמה, למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן: -

לכן גם באלה שאינם שייכים כלל ל"שכל" ול"הבנה", יש בהם הכוח למסור את נפשם על קידוש השם. בכך, הובהר לנו שורשה של האהבה המסותרת: היא מושרשת ב"כוח החכמה" של הנפש, שלמעלה מ"שכל", ובו - ב"כוח החכמה" - מלובש אור אין סוף ברוך הוא. משם נובע בכל יהודי כוח האמונה ומסירות הנפש.