וזה -

מה שאנו אומרים, שה''תבונה'' מתלבשת בתורה ובמצוות ומעלה אותן למעלה, כאילו עסק בהן באהבה שבהתגלות הלב, רמזו רבותינו ז"ל באמרם: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", -

לפי הפירוש הפשוט בלבד, שהדברים אמורים לגבי מי שחשב לעשות מצוה, ובגלל סיבה, שאינה תלויה בו, נמנע ממנו לעשותה, בכל זאת מחשיב הקב"ה כאילו עשה את המצוה - הרי, והוה לי' למימר: -

היה עליהם לומר: מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. -

דברים מפורשים, שהתורה רואה אותו כאילו ביצע מחשבתו בפועל. מדוע, איפוא, השתמשו רבותינו ז"ל בביטוי "מצרפה למעשה"? ביטוי שמשמעותו שה"מעשה" קיים, אלא שאין לו שייכות ל"מחשבה", והקב"ה מצרף את שני אלה, המחשבה והמעשה? אלא הענין, -

שאכן מתכוונים בכך לרמוז על מה שדברנו, כי, דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שבהתגלות לבו, הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא, -

להכניס חיות במעשה המצוות, שתעלינה למעלה. וכל כך למה? - כי הלב הוא גם כן חומרי, כשאר אברים שהם כלי המעשה, -

לכן, כשיש לו אהבה מורגשת בלב, - כלומר, הגילוי של הנפש המתבטא ברגש של אהבה, בא לידי הגשמה במדה כזו, שהוא מורגש ב"חומר" הלב - יכול כבר גילוי נפשי זה, האהבה, להתקבל גם בשאר האברים הגשמיים, ולהכניס בהם חיות, כשהם עושים מה שהלב רוצה. שכן, הלב הוא ה"פנימיות" והחיות של כל שאר האברים, כפי שה"תניא" אומר להלן: אלא, שהוא -

הלב, פנימי וחיות להם, -

לשאר האברים, ולכן יכול להתלבש בהם -

מחמת שהלב הוא בעצם קרוב לשאר האברים ויחד עם כך הוא ה''חיות'' שלהם, יכולה אהבת-הלב להתלבש במעשים שהאברים עושים, להיות להם גדפין -

כנפיים, להעלותם. -

להעלות את מעשה המצוות למעלה, כמו שאנו רואים במוחש, שבשעה שאדם עושה דבר מתוך אהבה, פועלות אז הידים ב"חיות" שונה ומיוחדת, שכן, כאמור, כשגילוי הנפש בא לידי הגשמה בצורה כזו שהוא מורגש בלב, הוא יכול להיות אז מורגש גם בכל שאר האברים, ולהכניס "חיות" באברים כשהם עושים את המעשה. אך, הדחילו ורחימו -

היראה והאהבה, שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנזכר לעיל, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם -

לאהבה ויראה ה''שכליות'', להתלבש בבחינת מעשה המצות, להיות להם -

למצוות, בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, -

להעלותן ("לפרוח") למעלה, שכן, העובדה שהאהבה באה לידי ביטוי במוח בלבד - והמוח עדין יותר משאר אברים אחרים - משמעותה, שגילוי הנפש המתגלה במוח, לא התגשם עדיין כל כך, שיוכל להתפשט גם בשאר האברים שאינם עדינים כמו חומר המוח. כמו שאנו רואים במוחש, כשאין לאדם חשק בלב לעשות דבר מסויים, הוא אמנם עושה את הדבר, אלא שזהו מחמת שהוא מבין במוחו שעליו לעשות את המעשה - חסרה אז "חיות" במעשה זה. כך גם ביחס לאהבה ויראה שהן בבחינת "תבונה" בלבד, אין ביכולתן להחדיר ולתת את ה"חיות" הראויה במעשה המצוות, ועל-ידי-כך להעלות את המצוות, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה; -

וכך יכולות הן לשמש כ''כנפיים'' למעשה; והן -

אותן אהבה ויראה שבמוח, נקראות בשם מחשבה טובה,

- הן רק ''מחשבה טובה'', כי אינן דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו, כנזכר לעיל. -

ומפני שהן מתבטאות במוח, הן נקראות " מחשבה טובה" (מחשבה היא הרי במוח), שהקב"ה " מצרפה למעשה" - למעשה המצוות שהאדם עושה באמצעות מחשבה טובה זו, שיוכלו לעלות למעלה. בכך יוסבר לנו הביטוי: "מצרפה למעשה" - שכן, "מעשה" ישנו כאן ו"מחשבה" ישנה כאן, יש רק לצרף את המחשבה למעשה. כאן באה ב"תניא" הגהה, המציינת, שבתורת הקבלה מדובר על ענין זה כמו שהוא למעלה, בספירות - ומשם מבינים אותו גם למטה בעבודת האדם: *(וכמו שכתוב בזוהר ועץ חיים, דתבונה אותיות "בן" "ובת", שהן -

''בן'' ו''בת'' בעבודה, הם: דחילו ורחימו. -

יראה ואהבה. ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין, שהן אותיות התורה והמצות. -

ב"עבודה" זה רומז לאותיות התורה והמצוות, לפי הסדר הרגיל, צריך מ"תבונה" להימשך ל"ז"א" ("זעיר אנפין" - המושג הקבלי ל"מדות") - כמו שבאדם נמשך הכל מהשכל למדות - ולאחר מכן זה יכול להימשך ל"מלכות". אך, "לפעמים" הסדר הוא, שמ"בינה" נמשך ישר ל"מלכות" (בלי אמצעות ההעברה דרך "ז"א"), משמעות הדבר ביחס לעבודתו של האדם, היא: הסדר הנכון צריך להיות באופן כללי, שמההתבוננות תימשך ההבנה ב"מדות", לעורר אהבה ויראה, ומהאהבה והיראה באה ההשפעה לקיום תורה ומצוות. אך, לפעמים הסדר הוא בצורה אחרת, שמ"תבונה" נמשך באופן ישיר ללימוד וקיום התורה והמצוות. והמשכיל יבין): -

ה"הגהה" שזורה במושגים קבליים, ובהמשך הלימוד ב"תניא" יוסברו ביתר בהירות. להלן מסביר רבנו הזקן, שהחידוש במה שהקב"ה מצרף את המחשבה הטובה שמן ה"תבונה" למעשה המצוות, כדי שמעשה המצוות יוכלו לעלות לעולם הבריאה - הוא עולם ההשגה - בו עולות התורה והמצוות הנובעות מאהבה ויראה, הנוצרות מהתבוננות והשגה בגדולת הקב"ה. ברם, גם בלי צירוף זה, עולות התורה והמצוות לעולם היצירה - על-ידי האהבה והיראה הטבעיות להקב"ה, המסותרות בלבו של כל אחד מישראל. אך, צירוף זה -

שלמדנו שהקב''ה מצרף את המחשבה הטובה שמן ה''תבונה'' למעשה המצוות, כדי שיעלו למעלה, מצרף הקב"ה, כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנזכר לעיל, -

אותה ''מחשבה טובה'' הנובעת מן ה''תבונה'', עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שכליים אשר בהתגלות לבו ממש. אבל בלאו הכי -

בלעדי זאת, נמי -

גם כן, עולים -

התורה והמצוות, לעולם היצירה, על ידי דחילו ורחימו טבעיים -

אהבה ויראה טבעיות, המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם, -

לכל יהודי יש בטבע אהבה ויראה מוסתרות להקב''ה, ובאמצעות אהבה ויראה אלו, עולות המצוות לעולם היצירה, כמו שיבואר לקמן באריכות: -

כמו שיוסבר בפרקים הבאים באריכות, מדוע מעלות האהבה והיראה הטבעיות, את המצוות לעולם היצירה. על-כל- פנים, מובן שגם מי שאינו יכול ליצור בתוכו אהבה ויראה בהתגלות הלב, כי אם בבחינת ה"תבונה", מספיק לו הדבר, להיות שלם, על ידן, בתורה ובמצוות, שגם הן תעלינה למעלה, כמו התורה והמצוות הנובעות מאהבה ויראה שבהתגלות הלב. בהקשר למה שלמדנו על אהבת ה' המזרימה "חיות" ומעלה את התורה והמצוות לעולם נעלה יותר, מן הראוי להוסיף: חסידי רבנו הזקן התווכחו ביניהם, מה נעלה יותר, אהבת ה' או אהבת ישראל? נכנסו אל רבנו הזקן ושאלוהו על כך, והוא אמר להם: ההוכחה לאהבה אמיתית למישהו היא, שאוהבים גם את מי שהאהוב אוהב. הקב"ה אוהב הרי את בני ישראל, ככתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'", וכשאוהבים יהודים, שהם אהוביו של הקב"ה, זה מוכיח שהאהבה להקב"ה היא אמיתית. ורבנו הזקן סיים: - "ואהבת לרעך כמוך" היא כלי ל"ואהבת את ה' אלקיך".